יותר ויותר אני מתחזק בדעתי שבנימין נתניהו הוא הסוס הטרויאני של השמאל. הקיצוני. אין דרך אחרת להסביר את התנהלותו. ההוכחות מול עינינו שטחו מראות ואוזנינו שהתחרשו מרעשי ההפגנות. הייתכן שכל תעלול השלום שלו עם איחוד האמירויות נועד לסכל את הסיפוח ולהוריד את ההתנחלויות מעל הפרק? האיש שוויתר על חברון והקפיא בנייה בשטחים (כתמיד, כשהוא חושש שייחשף, הוא הורה בימים האלה "לקדם בניית אלפי יחידות") לעולם יהיה השמאלן שנמנע מקרב הכרעה בעזה, שמנהל מו"מ עם חמאס ושומר על מאזן אימה קפדני עם חיזבאללה.
כמה אוויל משריש ופחז כמים צריך להיות כדי להצהיר על סיפוח "כבר ביום ראשון בישיבת הממשלה", לדחות את הסיפוח ליולי ולאיין אותו בספטמבר? הזהו תחמן־העל הימני שרואה ארבעה צעדים קדימה? בדיוק. זה נתניהו. תחמן־על, אלא שהוא משרת בהפוכה את השמאל.

בימים האלה מנפץ נתניהו את יהלום הכתר של מדינת ישראל ומבנאם, כלומר מחלק את ירושלים. הוא חיפה על כוונותיו הזדוניות כשארגן בסיוע דונלד טראמפ טקס צוהל לאיחוד העיר לנצח נצחים. כאילו מי כמו קינג ביבי יודע עד כמה טראמפ הוא טיפוס שבשבתי שלא ניתן לסמוך עליו. ובעודו מלהטט בטקסי "שלום" בכנסת ובממשלה, מסתבר שבפועל דחף בזמן האחרון לבינאום ירושלים ולחיזוק הנוכחות הפלסטינית והערבית במזרח העיר.

פלייר חסן נחום היא משנה לראש העיר משה ליאון ואוחזת בתיק עסקים בינלאומיים בעיריית ירושלים. ככזו היא יצאה לאבו דאבי כדי לקושש "עסקים". בראיון שהעניקה מדובאי לבקי אנדרסון מ־CNN היא הסבירה שנסיעתה לאבו דאבי נועדה לגיוס השקעות. "אנחנו מתכוונים להשקיע כסף גדול במזרח ירושלים... לבסס בוואדי ג'וז תעשיות הייטק ומלונות ולהשקיע בתשתיות במזרח העיר".

מה?! עכשיו לך תסביר למג"בניקים, לשב"כניקים ולחיילים שמסתובבים שם מי זה מוחמד הטרוריסט בגיבוי חמאס שבא להרוג יהודים ומי זה מוחמד מדובאי שבא בתמיכת נתניהו לחזק את הפלסטינים. מילא כוחות הביטחון, אבל לך תסביר לכל נטורי קרתא הסרוגים שהערבים על טפם וכספם נוהרים לירושלים. וכאשר נסיכי ואזרחי המפרציות יבקרו באל־אקצא, זאת תהיה ירושלים של הזהב שלהם ושל עקשנות הברזל של הפלסטינים. וכשהכסף מדבר מסוויטות הפאר במלון "המלך דוד" - ירושלים של המלך דוד שותקת.

ומי עומד מאחורי המזימה הזו? האיש שלנו בבלפור. עשרות שנים מנוונות עיריות ירושלים את מזרח העיר ומציקות לתושביה כדי שיסתלקו לא חשוב לאן, העיקר שלא יגורו בירושלים. עכשיו, כאשר מזרח העיר יבעבע כסף ערבי, הוא יקרין גם על מערב העיר ועל הגדה כולה. ואגב, ההתנגדות של אבו מאזן היא לפרוטוקול. גם שם הכסף מדבר.

השאלה הכי מעניינת: באוויר המזרח תיכוני הדליל, שבו חמצן האמת הוא משאב נדיר, מדברים על ביקור של מוחמד בן זאיד בירושלים. יש סיכוי שמוחמד דחלאן, יועצו הבכיר, יתלווה אליו. כמו לא מעט ממנהיגי הפלסטינים יש לדחלאן יחסים מורכבים עם כולם: עם חמאס, הרשות הפלסטינית, ארה"ב וארצות ערב (הסוניות איתו והשיעיות נגדו). שיאה של המורכבות הזו הוא יחסיו עם ישראל.

הוויכוח הנצחי של המון עיתונאים מקורבים בישראל הוא בשאלה אם יוסי גנוסר, אללה ירחמו, היה איש של דחלאן או דחלאן היה איש של יוסי גנוסר. שניהם אגב, מכמה סיבות "מורכבות", היו הבסיס לציפיות של אהוד ברק מקמפ דיוויד. דחלאן הוא האיש שעל סמך הסכמתו (בקמפ דיוויד דיבר במפורש) לסיפוח הגוש החרדי נבנתה התוכנית לפשרה בגדה על חשבון מאחזים והתנחלויות מבודדות. אני מניח שבישראל של השמאלן נתניהו בונים עליו כבן שיח, בעוד אצל המוחבראת של אבו מאזן הוא מוגדר כבן מוות.

דיל השלום
השאלה המסקרנת היא מה באמת מזיז לנתניהו (אין צורך להיסחף - הוא לא באמת שמאלן, על כל פנים לא במודע). התשובה הראשונה היא קבוצת ההתייחסות האמיתית שלו. אלו שבטוח אינם ברשימה הם הליכודניקים. כולם. השרים, חברי הכנסת, מרכז הליכוד ומצביעי הפריפריות. ודאי לא הש"סניקים, הסרוגים או החרדים. קבוצות האכפת שלו, האליטה הביטחונית, התקשורתית והאקדמית בישראל.

הפגנות בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)הפגנות בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)


התשובה השנייה היא עד כמה מקומו בהיסטוריה מניע אותו. בכל זאת, במקום להיות מפקדו העליון של צה"ל הוא הפך להיות מנהיגן הבלתי מעורער של מיליציות לה פמיליה. לא נישה נכספת עבור בנו של היסטוריון. כמי שחי את ההיסטוריה בממד של "אני והעולם", אין לי ספק שנתניהו קשישא רוצה להשאיר חותם שיאפיל על הקירבה לכלא. הוא יודע שאת ההיסטוריה כותבים היסטוריונים אמיתיים ולא שופרות. האמיתיים בוחנים הצהרות מול מעשים, הישגים מול כישלונות, הערכות מצב שצלחו או כשלו ואפילו פרמטרים של התקדמות מדינת ישראל ביחס למדד ההומניות הנהוג בעולם.

מנהיגות ש"תבין" רצח על כבוד המשפחה תיחרת לדיראון עולם. כך גם מנהיגות שתשמר כיבוש ואפרטהייד, מתן או שלילת חופש ביטוי, נסיגה מדמוקרטיה לדיקטטורה או ניהול מצעדי איוולת למלחמות שווא ושחיתות שחלחלה לכל מערכות השלטון. היסטוריון אמיתי יבחן את ממשלת נתניהו על רקע ההפגנות בשטח והפעילות ברשתות, והוא אינו יכול שלא לשקף את רמת השנאה והתיעוב שעולה מן הציבור המתנגד לנתניהו.

בזמנו, הציבור המאופיין כישראל הראשונה לא אהב את מנחם בגין. להבדיל מנתניהו, בגין היה איש ישר, צנוע, בעל מאור פנים ומניירות פולניות (ראיינתי אותו לטלוויזיה ב־68' בדירתו. עולב). כמו נתניהו גם הוא שיחק על הקלף העדתי, היה אחוז שיכרון שטחים ונטול כל הבנה וניסיון בנושא הפלסטיני. לשלום עם מצרים נגרר בעל כורחו. אלמלא משה דיין ועזר ויצמן, שדחקו אותו לקיר בקמפ דיוויד, לא היה נחתם החוזה עם אנואר סאדאת. בגין, שהיה בעל חושים היסטוריים מחודדים, הבין שהשלום מול מצרים הוא אירוע פנתיאוני. הוא ויתר על קבוצת ההתייחסות של ותיקי חרות וחזר בו מקשקושי הרהב על א"י השלמה היישר לעקרון גבולות 67'.

השאלה היא אם נתניהו עם שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי בתפקיד דיין וויצמן מסוגלים לבצע את הצעד שאולמרט לא השלים. השחיתות הרגה את הדיל של אולמרט, ואולי דווקא השחיתות של נתניהו תחיה את דיל השלום (אשרי המאמין). הביביסטים יטפחו על חזם: רק ביבי יכול לעשות שלום, והמתנחלים יקרעו קריעה (אף מילה על יגאל עמיר).

בינתיים נתניהו מחזיק מעמד. מעולם לא שנאו כל כך הרבה יהודים יהודי אחד בלהט כזה. אומרים שיש המון יהודים שאוהבים אותו, למעט כמובן מירי רגב, מיקי זוהר, אמיר אוחנה ושות', שממש מחבבים אותו.