"אסטרטגיית־על" היא הגדרה לתכנון מטרות ארוכות טווח של אומה בשלל נושאים חיוניים. לסין יש כזאת (שגויה או נכונה, יתברר בעתיד), ולגבי ארצות הברית והמערב בכלל קשה לזהות מודעות משמעותית בעניין זה, לא בענייני פנים ולא בנושאי חוץ וביטחון, עם דגש על היחסים המורכבים עם סין.
עובדה זאת מזינה ויכוח ער לא רק בזירה הפוליטית, אלא גם בזירה האקדמית. לאחרונה הופיעו למשל שלושה ספרים בנדון, כשמעורר תשומת הלב העיקרי ביניהם, "אסטרטגיית ההכחשה" מאת אלברידג' קולבי, בכיר לשעבר בפנטגון ושותף לניסוח אסטרטגיית ההגנה האמריקאית ב־2018, גורס שכדי לחסום את מגמות ההתפשטות של סין (שלדעתו ברורות לחלוטין), על אמריקה ובעלות בריתה לשקול נקיטת פעולות מלחמתיות מוגבלות בטרם יהיה מאוחר מדי. דעתו בעניין זה דומה, אגב, לתזה של הנרי קיסינג'ר בעבר לגבי מלחמה גרעינית מוגבלת.
אחרים מביעים, כמובן, דעות שונות ותולים את תקוותם בסיכויי הגלובליזציה והאינטרסים המסחריים ההדדיים בין אמריקה לסין, אך גם הם אינם מתעלמים מהאיום הסיני.
ומה בישראל? למרות שבזמנו איש לא הגדיר זאת רשמית כ"אסטרטגיית־על", רוב מהלכיו של בן־גוריון, ועוד לפני כן כל המפעל הציוני — בניית צה"ל וקביעת תורת הביטחון, דימונה, סימון היעדים המדיניים, "כיבוש השממה", הקמת ערים חדשות, בניית תשתיות, קיבוץ הגלויות ונושאים לאומיים רבים אחרים - היוו בפועל דוגמה מובהקת להגשמת אסטרטגיית־על מוצלחת ברובה.
אחרי הפוגה מסוימת, תקופת נתניהו פתחה סער ופרץ חדשים: צמיחה כלכלית חסרת תקדים, צמצום האבטלה, פיתוח משאבי טבע, הפיכת ישראל למעצמה טכנולוגית, הרחבת התשתיות, ויחד עם זאת, התעצמות צבאית, מניעת מלחמות, ניהול אסטרטגיה יעילה נגד שלוחי איראן באזור, הבנות פרגמטיות עם רוסיה בד בבד עם חיזוק הקשרים הביטחוניים עם ארצות הברית, ובראש ובראשונה, הפיכת הקערה המדינית על פיה והקמת מערכת של שלום ונורמליזציה עם חלק חשוב מהעולם הערבי.
הממשלה הנוכחית נהנית מספיחי האסטרטגיה של ממשלות נתניהו, אך השאלה היא לכמה זמן ובאילו תנאים? לממשלת בנט־לפיד־ליברמן המושג "אסטרטגיית־על" לא רק זר, אלא בלתי אפשרי — ולא רק בשל הנתונים האישיים, אלא בעיקר בגלל ההטרוגניות הפוליטית של מרכיביה.
איך, למשל, תפעל כשתעמוד בפני החלטות חשובות באמת, בין שספציפיות כמו הקונסוליה האמריקאית בירושלים, ובין שבעלות השלכות חמורות כמו העימות עם איראן שעל פי סימנים מסוימים ההכרעה לגביו הולכת וקרבה? בקווים כלליים ניתן להגדיר את מדיניות החוץ של ממשלת השינוי, כפי שהתבטאה גם בפגישת בנט־ביידן וגם בזו בין יאיר לפיד למזכיר המדינה בלינקן, כהיסמכות מוחלטת, הגובלת לעתים בהתמסרות, על ממשל ביידן.
אף שבהחלט יש להצדיק כל מאמץ ישראלי, תהיה הממשלה אשר תהיה, לשדר על אותו גל עם וושינגטון, יהיה הנשיא אשר יהיה, יש נושאים שלא ניתן לטאטאם מתחת לשטיח — כמו הקונסוליה הנ"ל או המאבק בטרור ופרשת NSO, וכמובן איראן.
נראה שברקע גישתה הלעתים חובבנית של הממשלה בעניין היחסים עם ארצות הברית עומדים הרהורי לב וחוסר הבנה לגבי המציאות הנוכחית בפוליטיקה האמריקאית, שסימני ההיכר הבולטים שלה הם שחיקה במעמד הנשיא ביידן, העימות הקיצוני בחברה האמריקאית, כתישת רבים מהערכים הדמוקרטיים שאפיינו את האתוס האמריקאי - תופעה שמתבטאת גם באנטישמיות הגוברת, וכפועל יוצא, גם בנושאים הישראליים.
אם לשפוט על פי הכישלונות האחרונים של הדמוקרטים בהצבעות בווירג'יניה, בניו ג'רזי ובמינסוטה, ייתכן שהחלה להתעורר התנגדות בקרב בוחרים דמוקרטים לנטייה המוגזמת שמאלה של מפלגתם. בכל מקרה, מדיניות החוץ הישראלית צריכה להיות מפוכחת ועניינית כדי להבטיח את מטרותיה בכל מצב. מבחינה זאת, היחסים עם אמריקה, לרבות עם יהדות אמריקה, הם סוגיה שמקומה ב"אסטרטגיית־העל" שלנו, אם תהיה כזאת.