אצבע בעין הם קוראים לזה, כאילו אנחנו צריכים ללכת על קצות אצבעותינו במדינתנו שלנו, להוריד את הדגל לחצי התורן ולהתנצל על שמימשנו את זכותנו להגדרה עצמית. פתאום הדגל הוא סתם פיסת בד לא חשובה, וכל מי שמניף אותו או רחמנא ליצלן צועד עמו ברחובות ירושלים וישראל - הוא לא פחות מפשיסט. זהו הלוך הרוח הנושב בקרב השמאל הרדיקלי, הפרוגרסיבי, הפוסט־ציוני.
אלא שהלוך הרוח הזה הוא סלקטיבי ומכוון רק לדגל הישראלי, ללאום היהודי ולרעיון הציוני. שאר הדגלים, הלאומים והרעיונות לגיטימיים למהדרין ובפרט אלה הפלסטיניים.
היטיבה לתאר את רעיון העוועים הזה השרה תמר זנדברג שאמרה לאחרונה כי מצעד הדגלים מתריס, ואילו עם הנפת הדגל הפלסטיני באוניברסיטה ישראלית אין לה בעיה, משום שהדגל הפלסטיני מסמל שלום. לא ברור לי איך זה מתיישב עם הנפת דגל האויב בנשימה אחת עם קריאות כמו “בדם ואש נפדה את פלסטין”. לזנדברג הפתרונים. ובכלל במרצ לא ממש אוהבים לנופף בדגל, ולכן אין להתפלא שממצעה נעדר המונח “ציוני”.
גם בעלון השמאל, “הארץ”, לא אוהבים את השימוש בדגל. “טרלול הדגלול”, נכתב שם בימים האחרונים, כשהכותבת כינתה את החוגגים “יהודים המתנים אהבה עם דגלם”. הרטוריקה הזו של השמאל הפרוגרסיבי לא מצליחה להסתיר את עמדתם האמיתית הפוסט־ציונית ואת תמיכתם הנלהבת במדינת כל אזרחיה.
השמאל הזה יתפלא לשמוע שהלאומיות, ובפרט הלאומיות הליברלית, חיה ובועטת וכי לא רק שאין כל סתירה בין דמוקרטיה ליברלית ללאומיות, אלא שהלאומיות היא נגזרת טבעית של עיקרי יסוד ליברליים והרחבת עקרון ההגדרה העצמית. וכן, גם בדמוקרטיה ליברלית יש זהות ויש שייכות ויש גם סמלים ודגלים. דווקא השמאל הפרוגרסיבי רחוק עד מאוד מהרעיון הדמוקרטי הליברלי, והוא נושא עמו רעיונות של קולקטיביזם וטוטליטריזם, ואפילו לו יש דגל שהוא מניף אל על - הדגל הפוסט־מודרני והפוסט־ציוני.
לכן כפי שאמר פעם מנחם בגין, גם המובן מאליו חשוב שייאמר, וכמו שנחקק ובצדק חוק הלאום (גם אם דרושה חקיקה נוספת בעניין השוויון האזרחי), כך מוצדקת הצעת החוק של ח"כ אלי כהן למנוע הנפת דגל מדינות אויב במוסדות ציבור. היה מפחיד לגלות כי ראשי האוניברסיטאות גיבו את החלטתו האומללה של נשיא אוניברסיטת בן־גוריון לאפשר הנפת דגלי פלסטין תחת הכותרת של ציון יום הנכבה.
חשוב שידעו כי גם במצב החוקי כיום, על פי חוות הדעת משנת 2014 של רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי, אישור ההנפה שניתן אינו גורף, ואם מונף דגל במקביל להתכנסות המגלה אהדה לטרור, אז יש להסירו ואף לשקול העמדה לדין של מניפיו.
נדמה כי אין תיאור הולם יותר לטרלול הפרוגרסיבי הפוסט־ציוני הפוקד אותנו, מדבריו של ברל כצנלסון, מי שהיה ממנהיגי מפלגת העבודה, שכתב עוד בשנת 1936: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו”.