בספרו "דברים שרואים מכאן" (2016) היטיב אריה אלדד לתאר את הנסיגה האידיאולוגית שחוו לאורך ההיסטוריה כל מנהיגי הימין בישראל כאשר מצאו עצמם אוחזים בהגה השלטון: החל ממנחם בגין ויצחק שמיר, דרך בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה וכלה באריק שרון ואהוד אולמרט. אותה המגמה נקשרה תמיד בממד הטריטוריאלי והתבטאה בנסיגות משטחים, לרוב בהקשר של הסוגיה הפלסטינית.
הישיבה על כס ראשות הממשלה חשפה בפני אותם המנהיגים אילוצים ושיקולים מבית ומחוץ, שהם התקשו לראות מכיסאות האופוזיציה. הפרספקטיבה החדשה שלהם המחישה את חוסר היכולת לממש את חזונם הרעיוני במלואו, והיא חידדה בקרבם את ההבנה כי כדי לשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל ולשמר אינטרסים חיוניים ואף קיומיים, נדרש לנקוט יוזמה ולבצע ויתורים במחוזות אחרים, לרוב כאלה הקשורים באידיאולוגיה, אמונות וסמלים.
בגין, אשר שלל דרך קבע חלוקה של הארץ וקרא לאחר 1967 להחיל ריבונות על כל השטחים, נסוג מסיני והגה את תוכנית האוטונומיה. שרון, ששימש מנוע מרכזי בקידום ההתיישבות בשטחים, היה זה שמימש את הנסיגה מרצועת עזה. נתניהו, שהתנגד בחריפות להסכמי אוסלו, קיבל אותם ואף המשיך לממשם במסגרת הסכם חברון (1997).
אותו דפוס הוליד מתחים ואף קרעים קשים בשורות הימין, בין מי שניצבו בעמדות הנהגה לאלה שהטיפו לשימור הנאמנות האידיאולוגית והתנגדו בחריפות לכל נסיגה טריטוריאלית. מייסדי מפלגת התחיה פרשו מהליכוד בעקבות שלילתם את הנסיגה מסיני במסגרת הסכמי קמפ־דיוויד; סיעת מצ"ד, שאחד ממנהיגיה היה הרב דרוקמן, פרשה ב־1983 מהמפד"ל, לאחר שזו הסכימה לתוכנית האוטונומיה של בגין; מפלגת תקומה פרשה אף היא מהמפד"ל בעקבות הסכם וואי (1998), וב־2005 התפצלה המפלגה על רקע מחלוקות בשאלת היחס כלפי ההינתקות מעזה. והשיא היה הקמת קדימה ב־2005 על ידי אריאל שרון שפרש מהליכוד על רקע התוכנית.
הדילמות, הפשרות והפיצולים לא היו מנת חלקו של הימין בלבד, אלא של כלל הנהגות התנועה הציונית מאז ראשית דרכה. ראשיה גילו כי מימוש מדינה יהודית ריבונית ושימור שרידותה לאורך זמן, לרבות בהיבט הדמוגרפי, מחייבים פשרות טריטוריאליות כואבות. חיים ויצמן נאלץ לוותר על חלום הגדה המזרחית של הירדן, דוד בן־גוריון - על כמיהתו המקורית למדינה משותפת ליהודים וערבים בכל רחבי ארץ ישראל ההיסטורית, יגאל אלון - על חזון ארץ ישראל השלמה, ושמעון פרס - על רעיון היתוכם של השטחים בישראל אשר הגה משה דיין.
המקסימליזם האידיאולוגי הטהור היה תמיד פריבילגיה של גורמים מימין ומשמאל שלא היו שותפים להכרעות שלטוניות אסטרטגיות כואבות. לפיכך הם יכלו לדבוק במשנה נטולת פשרות, תוך התקפה חריפה על הנהגות המדינה, במיוחד אלה מהימין, שהואשמו בסטייה אידיאולוגית.
התנועה הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי פרשה מההסתדרות הציונית וביקשה לייסד גוף הנהגה לאומי חלופי; גוש אמונים והתחיה ניצבו בעמדות אופוזיציה גם בתקופות של ממשלות ימין; ומשמאל ניצבו מק"י ולאחר מכן חד"ש, שדבקו בהתקפה על הסדר הקיים על פני השתתפות בעיצובו.
דימוי מונוליטי לכאורה
הפינוי החוזר ונשנה של מאחז אור חיים באיו"ש בשבוע שעבר ובזה שלפניו, וההחלטה שלא לפנות מיידית את חאן אל אחמאר, ממחישים כי שורשי המתח ההיסטורי מצויים גם בממשלה הימנית ביותר שכוננה בישראל מאז הקמתה, וכי ייתכן שהמתח אף יתעצם לאורך זמן נוכח עמידה בפני אתגרים מבית ומחוץ. האירוע המחיש כי למרות הדימוי המונוליטי לכאורה, קיימות למעשה שתי אג'נדות מתחרות בתוך הממשלה הנוכחית בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית.
הראשונה, בראשות השרים סמוטריץ' ובן גביר, חותרת לקעקוע עמוק של המצב הנוכחי ולבריאת חדש, תוך שיגור רמיזות עבות לגבי הרצון להחיל ריבונות על חלק או על כל איו"ש (בין היתר באמצעות שליטה ישירה על המינהל האזרחי) ו"העלמה" אפשרית של הרשות הפלסטינית.
האג'נדה השנייה, בהנהגת הליכוד, מעורפלת יותר בכל הנוגע לנושא הפלסטיני, אולם מתאפיינת ככלל בשאיפה לשמר או לתקן את הסדר הקיים ולא להרוס אותו באופן מוחלט.
מצע מפלגת הליכוד והתבטאויות ראשיה מהדהדים רעיונות כלליים התואמים את רעיונותיו של בגין מלפני 45 שנים (אוטונומיה תרבותית אך לא חלוקה טריטוריאלית), אולם מלווים בהימנעות עיקשת מעיסוק ודיון מעמיק, קל וחומר מגיבוש אסטרטגיה או מקבלת הכרעות בסוגיה הפלסטינית.
המציאות בממשלה הנוכחית משקפת במידה רבה היפוך יוצרות בהשוואה לעבר. בעוד בממשלות ימין עד היום, מפלגת השלטון הייתה זו שהובילה את האסטרטגיה המנחה, בזמן שהמפלגות השותפות נדרשו ליישור קו או שפרשו ממנה (מהלכים שננקטו בעיקר על ידי הגופים שייצגו את הציונות הדתית), הרי שהפעם נותני הטון המרכזיים ובעלי האג'נדה הברורה יותר הם השותפים הקואליציוניים.
מפלגת השלטון, כאמור, נוקטת עמדה מעורפלת המתמצה בהבטחה להמשיך בפיתוח ההתיישבות באיו"ש, בהתנגדות לכינון מדינה פלסטינית ובגישה מנוכרת כלפי הרשות הפלסטינית. בעבר מפלגות המרכז שהיו חברות בממשלה סייעו בעיצוב המדיניות בנושא הפלסטיני ושימוש כקוטב מאזן לציונות הדתית, בעוד כיום, בהיעדר ייצוג לגוש המרכז, מתאפיינת למעשה הממשלה בחד־קוטביות בנושא.
בזמן קיומה הקצר של הממשלה, מתחוור לחבריה כי קשה להמשיך לאחוז בחבל הפלסטיני משני קצותיו. קידום מהלכים אסטרטגיים לפי משנתה של הציונות הדתית יצר מתח בין המערכות הפוליטית והביטחונית, בעיקר סביב שאלת כפיפות מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשני שרים בתוך משרד הביטחון.
הדבר מעורר דאגה גוברת מצד הממשל האמריקאי, מקטין סיכוי לפריצות דרך נוספות עם העולם הערבי (בפרט סעודיה, שאותה הגדיר נתניהו כאחד מארבעת יעדיו האסטרטגיים), ובעיקר מגביר סיכוי להסלמה במערכת הפלסטינית, שתקרין על הנעשה בזירות אחרות, ועלולה להביא לערעור מעמד הרשות באופן שיחייב את ישראל למלא חללים שלטוניים שייווצרו באיו"ש.
ייטיב ראש הממשלה אם יגביל מהלכים בעלי ממדים סמליים שלהם יש חשיבות רבה בפני עצמה, אולם זו לעולם לא עולה על הצורך בקיום דיון מעמיק ובקבלת הכרעות בעלות ממד היסטורי ואסטרטגי. ללא אלה תמשיך ישראל להתבוסס בהתכתשויות ביטחוניות שוטפות, ללא יכולת להעניק תשומת לב ראויה לאיום הגרעין האיראני ולזכות לגיבוי הבינלאומי ההכרחי בנושא. וחמור מכך – תעמיק את פסיעתה המתמשכת, הלא מתוכננת והלא רצונית, בנתיב אל עבר מדינה אחת.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן