זה קורה לצערנו כמעט כל יום מאז הלחימה בעזה: פצועים מובהלים במסוק לבתי החולים כשהם מורדמים ומונשמים, אחרים עוברים הרדמה והנשמה זמן קצר לאחר הגעתם.
סכנה: אחת מכל עשר נערות נוטלות תוספי הרזיה ללא מרשם
מחקר חדש: שימוש במכשיר שמיעה עשוי להאריך חיים
פעולת ההרדמה ועמה ההנשמה מאפשרות לצוותים הרפואיים לנטר בכל רגע נתון את מצבו של החולה, כשהם מוודאים שכמות מדויקת של חמצן תגיע לדם ומשם לאיברי הגוף ולמוח. אך נשאלת השאלה, איך זה שבמצב של פצועים קשה מתבצעת הרדמה של מטופל, האם אינה מסוכנת ותמנע ממנו להתעורר וכיצד הוא חוזר לנשום בכוחות עצמו?
הנשמה ובשמה הרפואי "אינטובציה אנדוטרכיאלית" מתבצעת על ידי רופאים. בעת אירוע טראומה, היא תתבצע על ידי רופא צבאי או פראמדיק, ובבית החולים מבצעים אותה מרדים, רופא טיפול נמרץ או מומחה לרפואה פנימית. במהלך הפרוצדורה פותחים את פיו של המטופל באמצעות להב הקרוי לרינגוסקופ שבקצהו נורה קטנה.
הרופא מחזיק מכשיר זה ביד אחת, וביד שניה מחדיר את צינור ההנשמה דרך מיתרי הקול אל נקודת הפיצול של קנה הנשימה בה הוא מתפצל לריאה ימנית ושמאלית. באמצע צינור ההנשמה מוצב תייל מתכת הקרוי "גאייד" המונע מהטובוס להתקפל. לאחר החדקתו, מנפח המטפל בלונית קטנה המקבעת את הצינור, וקושר אותו מסביב לפה באמצעות תחבושת שתמנע תזוזה. עם ההגעה לחדר שבו מוצבת מכונת ההנשמה, נקבעים הפרמטרים הנדרשים במכונה והצינור ("טובוס") מועבר מההנשמה הידנית במכשיר ה"אמבו" אל מכונת ההנשמה.
ההנשמה מתבצעת משני טעמים: ראשית היא מאפשרת לוודא כי החולה, שנמצא במצב קשה שבו נשימתו העצמונית אינה מספיקה לתפקוד איברי הגוף ובמיוחד המוח והכליות, מקבל את כמות ונפח החמצן המדויקים להם הוא זקוק ושנית, היא מאפשרת לנטר בכל רגע את מצבו של החולה: המנשם יצפצף בכל נשימה לא תקינה, או כשהחולה ישוב לנשום בכוחות עצמו.
המנשם מתוכנת כך שהוא מותאם לגודלו של המטופל, לגילו ולמצבו. אל מכונת ההנשמה מוקלדים קצב הנשימה, נפח הנשימה וריכוז החמצן הדרוש. המנשם גם "חש" את נשימותיו של החולה, וברגע שהחולה מתחיל לנשום בכוחות עצמו – המכשיר כאמור מתריע בצפצופים. במקרה כזה ניתן להתאים את המנשם לנשימותיו העצמוניות של החולה. ובכל מקרה המנשם יתריע על כל ירידה באפקטיביות הנשימות.
מדוע אם כן צריכים להרדים את המטופל?
הנשמה היא פעולה פולשנית, לא נעימה, שעלולה לגרום לאפקט שנקרא "גאג רפלקס" בו יש גירוי להקאה שעלולה לסכן את המטופל: במקרה כזה, החולה עלול לשאוף את מיצי הקיבה העולים במעלה הוושט – אל קנה הנשימה ומשם לריאות, וכך לגרום לדלקת ריאות כימית, מצב מסכן חיים. לכן, בכל הנשמה, החולה חייב להיות מורדם, כך שיוכל לשכב ללא תזוזה, כששריריו רפויים. בתוך כך, תנועה של החולה או התנגדות שלו עלולה להכשיל את המיקום הנכון של ה"טובוס" צינור ההנשמה, ולהכשיל את הטיפול.
האם הרדמה אינה מסכנת את חיי המטופל?
החולה מונשם ממילא ומנוטר ללא הרף: אצבע אחת מחוברת למד סטורציה המראה את ריכוז החמצן בדם וקצב פעימות הלב, לחזה מחובר מוניטור אק"ג המדגים את הפעילות החשמלית של הלב, ולזרוע מחובר החולה למד לחץ דם המודד כל כמה דקות את השינויים בלחץ דמו של המטופל. גם מכשיר ההנשמה מצפצף ומתריע על כל שינוי בהנשמה, כך שההשגחה על החולה מתבצעת בכל צורה אפשרית.
אבל להרדמה עוד תפקיד חשוב מאוד: מעבר לכך שהיא מאפשרת את תהליך ההנשמה, היא גם מפחיתה את העומס על המוח, הלב, הריאות ומערכות נוספות בגוף, במטרה אחת: לאפשר לגוף להתאושש במינימום מאמץ נדרש, תוך כדי הניטור הקפדני והזרמת החמצן הנדרשת.
איך מעירים את החולה?
אין תרופת קסם הגורמת ל"התעוררות". כדי להעיר את החולה מהרדמה שבוצעה לצורך ניתוח, הנשמה, או אישפוז הדורש הפחתה מהעומס על מערכות הגוף – פשוט מפסיקים בהדרגה את מתן תרופות ההרדמה לווריד. ריכוז תרופות ההרדמה שכבר קיימות בגופו יתפנו על ידי הכליות בתוך כמה דקות והחולה יילך ויתעורר.
מדי פעם הרופאים מנסים להעיר את החולה גם כדי לבדוק את תגובותיו. הפעולה הזו לא מונעת את ההחלמה, אלא מאפשרת חזרה הדרגתית להכרה, והיא מאפשרת גם לריאות לשריר הסרעפת ולשרירי הצלעות לחזור ולתפקד עד לנשימה תקינה.