פעולת ההרדמה ועמה ההנשמה מאפשרות לצוותים הרפואיים לנטר בכל רגע נתון את מצבו של החולה, כשהם מוודאים שכמות מדויקת של חמצן תגיע לדם ומשם לאיברי הגוף ולמוח. אך נשאלת השאלה, איך זה שבמצב של פצועים קשה מתבצעת הרדמה של מטופל, האם אינה מסוכנת ותמנע ממנו להתעורר וכיצד הוא חוזר לנשום בכוחות עצמו?
הנשמה ובשמה הרפואי "אינטובציה אנדוטרכיאלית" מתבצעת על ידי רופאים. בעת אירוע טראומה, היא תתבצע על ידי רופא צבאי או פראמדיק, ובבית החולים מבצעים אותה מרדים, רופא טיפול נמרץ או מומחה לרפואה פנימית. במהלך הפרוצדורה פותחים את פיו של המטופל באמצעות להב הקרוי לרינגוסקופ שבקצהו נורה קטנה.
הרופא מחזיק מכשיר זה ביד אחת, וביד שניה מחדיר את צינור ההנשמה דרך מיתרי הקול אל נקודת הפיצול של קנה הנשימה בה הוא מתפצל לריאה ימנית ושמאלית. באמצע צינור ההנשמה מוצב תייל מתכת הקרוי "גאייד" המונע מהטובוס להתקפל. לאחר החדקתו, מנפח המטפל בלונית קטנה המקבעת את הצינור, וקושר אותו מסביב לפה באמצעות תחבושת שתמנע תזוזה. עם ההגעה לחדר שבו מוצבת מכונת ההנשמה, נקבעים הפרמטרים הנדרשים במכונה והצינור ("טובוס") מועבר מההנשמה הידנית במכשיר ה"אמבו" אל מכונת ההנשמה.
המנשם מתוכנת כך שהוא מותאם לגודלו של המטופל, לגילו ולמצבו. אל מכונת ההנשמה מוקלדים קצב הנשימה, נפח הנשימה וריכוז החמצן הדרוש. המנשם גם "חש" את נשימותיו של החולה, וברגע שהחולה מתחיל לנשום בכוחות עצמו – המכשיר כאמור מתריע בצפצופים. במקרה כזה ניתן להתאים את המנשם לנשימותיו העצמוניות של החולה. ובכל מקרה המנשם יתריע על כל ירידה באפקטיביות הנשימות.
אבל להרדמה עוד תפקיד חשוב מאוד: מעבר לכך שהיא מאפשרת את תהליך ההנשמה, היא גם מפחיתה את העומס על המוח, הלב, הריאות ומערכות נוספות בגוף, במטרה אחת: לאפשר לגוף להתאושש במינימום מאמץ נדרש, תוך כדי הניטור הקפדני והזרמת החמצן הנדרשת.
מדי פעם הרופאים מנסים להעיר את החולה גם כדי לבדוק את תגובותיו. הפעולה הזו לא מונעת את ההחלמה, אלא מאפשרת חזרה הדרגתית להכרה, והיא מאפשרת גם לריאות לשריר הסרעפת ולשרירי הצלעות לחזור ולתפקד עד לנשימה תקינה.
התרעות פיקוד העורף