ב־1940 הוגלו על ידי הבריטים מעפילים שנמלטו לארץ ישראל מאימת השואה למדינת האי מאוריציוס, ונשארו שם חמש שנים. 83 שנים אחרי כן הגיעו 50 מקרובי משפחתם, בהם גם ארבעה שנולדו באי, לאירוע הנצחה וסיפרו על מה שעבר על הוריהם, על ההתרגשות מהמעמד ועל התסכול מכך שהסיפור לא מספיק ידוע בישראל: "ניסינו לעניין אנשים, אבל זה פשוט לא מעניין אותם".
הרמטכ"ל: "חיי אזרחים חשובים משינוי תנאי אסירים"; בן גביר תקף: "הקונספציה נכשלה"
לפיד לאחר הפרסום במעריב: "מטרת הצעת הפשרה - להערים קשיים על בג"ץ"
שבינה גואריארי הייתה ילדה, אמא שלה הייתה מראה לה תמונה ממדינת האי מאוריציוס, מצביעה על שני תינוקות ואומרת: "זו את וזה נפתלי". גואריארי ידעה לאורך השנים שקיים אדם בשם נפתלי, שגם הוא נולד כמוה במדינה שבדרום מערב האוקיינוס ההודי, אך רק בסוף השבוע האחרון פגשה בו לראשונה. זה קרה כששניהם הגיעו למאוריציוס במסגרת אירוע הנצחה מיוחד בנוכחות בני משפחות מעפילי האונייה "אטלנטיק" שהוגלו לשם למשך כחמש שנים. השניים אף שחזרו את התמונה המשותפת אחרי עשרות שנים.
"אטלנטיק" הייתה אוניית מעפילים שהפליגה במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי של ברטולד שטורפר, אוסטרי ממוצא יהודי, שסייע ליהודים לצאת מהרייך הגרמני כבעליו של משרד שטיפל בהגירה מאוסטריה ופעולותיו בוצעו בהסכמת השלטונות הנאציים. כ־10 אלף יהודים ניצלו מהפתרון הסופי כתוצאה מפעילותו. כאשר הוטל איסור על הגירת יהודים, הוא נתפס, נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה.
ה"אטלנטיק" הפליגה בסוף ספטמבר 1940 מנמל טולצ'אה שברומניה ועליה כ־1,880 מעפילים, שהגיעו מפראג ומפרסבורג (כיום ברטיסלבה), מאוסטריה, מברלין ומדנציג. ב־24 בנובמבר הגיעה ה"אטלנטיק" לנמל חיפה, ובסופו של דבר המעפילים שעליה נשלחו על ידי הבריטים ב־9 בדצמבר 1940 לאי מאוריציוס, וישבו בו כחמש שנים.
האירוע במאוריציוס, שבו השתתפו 50 איש בעלי קשר משפחתי למעפילי "אטלנטיק", ביניהם גם ארבעה תינוקות שנולדו במדינת האי, נערך ביוזמת ד"ר רוני מיקל־אריאלי, היסטוריונית מהאוניברסיטה העברית, וטלי נייטס, מנכ"לית המרכז לשואה ורצח עם ביוהנסבורג, בשיתוף פעולה עם מרכז המידע וההנצחה בו־באסין לעצירים יהודים במאוריציוס וקרן רוזה לוקסמבורג. במסגרת האירוע התקיים כנס רשמי, ביקור בחלקה היהודית בבית הקברות סנט מרטין וטקס בבית הכנסת היהודי.
באירוע, שבמקורו היה אמור להתקיים בדצמבר 2020 לציון 80 שנה לגירוש האונייה למאוריציוס ונדחה בגלל הקורונה, השתתפו גם ענת ברטמן־אלהלל, מנהלת ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות, ויגאל כהן, מנכ״ל המוזיאון, שחשפו אוסף נדיר של פריטים השמורים במוזיאון ושייכים לגולי מאוריציוס ומתעדים את הגלייתם ואורח חייהם. אוסף מאוריציוס כולל יצירות אמנות רבות, תצלומים, אלבומים, יומנים, מכתבים שנשלחו באמצעות הצלב האדום לקרובים שנשארו באירופה, חפצים אישיים ועוד.
"תקופת ההגליה באי היוותה מקור לאינספור יצירות אמנות, תרבות וסיפורי חיים, שעד היום לא נחשפו בשלמותם. לאחרונה הגיעה אלינו גם עדות מרגשת ביותר שכוללת מכתבים ותצלומים של לודוויג־אריה ואליס ברטרר, שהיו בין המעפילים שגורשו אל האי", אומר כהן. "סיפור הפליטות הקשור במאוריציוס מהווה מקור להשראה ולמידה. לנו כבית לוחמי הגטאות יש מחויבות גדולה וחשובה להנגיש זאת לציבור הרחב ובעיקר לדורות הצעירים".
"האוויר שהוריי נשמו"
בכנס השתתפו, כאמור, ארבעה תינוקות שנולדו במדינת האי. גואריארי (זליקוביץ בילדותה), 79, שגרה כיום בקליפורניה, היא אחת מהם. זהו ביקורה הראשון במאוריציוס. "זה מאוד מרגש להגיע לפה ולפגוש אנשים שההורים והסבים שלהם חוו חוויות דומות", היא אומרת. "נוצר בינינו קשר מיידי. זה מרגש להיות בחברת אנשים שהעבר שלהם היה דומה מאוד, לנשום את האוויר שהוריי נשמו, לצעוד על האדמה שהם צעדו, לראות את בית הסוהר ובית הקברות".
רחל (בראנה), אמה של גואריארי, הגיעה מדנציג. אביה, אייזיק, היה מצ'כוסלובקיה. "ההורים נפגשו כנראה באונייה", היא מספרת. "הכל ביניהם היה טוב ויפה במשך שנתיים, ואז אבא שלי התגייס לאיזושהי בריגדה, חזר לצ'כוסלובקיה, ואילו אמי הגיעה איתי ארצה באוגוסט 1945".
היא סיפרה לך על התקופה במאוריציוס?
"היא דיברה בעיקר על כך שהיו ציקלונים והיא סבלה, שהיו לה כמה התקפות של טיפוס ומלריה. סיפרה גם שהיניקה אותי ועוד איזו תינוקת שנולדה כמה ימים לפניי. אמא הביאה את תעודת הלידה שלי, תמונות של החתונה של ההורים, וגם תמונה משותפת שלי ושל נפתלי בתור תינוקות. אמא תמיד אמרה: 'זה את ונפתלי'. עכשיו הכרתי את נפתלי ועשינו תמונות 'לפני ואחרי'. לא הכרתי אותו עד מפגשי ההכנה לכנס שהיו בזום. הוא נראה היום אותו הדבר בדיוק כמו בתמונה (היא צוחקת)".
נפתלי (תלי) רגב, 79, מתל אביב, נולד במדינת האי ב־5 ביולי 1944. "אני קונסול הכבוד של מאוריציוס בארץ. הייתי במקום כבר מספר פעמים", הוא אומר. "אני תמיד מתרגש להגיע הנה. המקום מסמל את ארץ הולדתי. למרות שהייתי בגיל שנה וחצי כשהגענו ממאוריציוס ארצה, עדיין זה מעורר התרגשות. ריגש אותי לפגוש את כל האנשים שהגיעו, שאת חלקם אני מכיר, חלקם לא".
מה ידוע לך על חייהם של הוריך באי?
"היות שאבי, ד"ר אהרון צברגבאום, היה מראשי הגולים, היה איש הקשר עם ההסתדרות הציונית בארץ ואיש הקשר עם עולם הגולים, אז חייתי את מאוריציוס כל ילדותי. אבי הגיע מצ'כוסלובקיה. אמי, רגינה (רבקה), מדנציג. הם נפגשו בדרכם למאוריציוס והתחתנו באי ב־1942. כילד חייתי את סיפורי מאוריציוס. כל אורח שהגיע בזמנו ממאוריציוס, בא אלינו הביתה.
אבי הוזמן למשרד החוץ, ואני נלוויתי אליו. אבי המשיך את קשר המכתבים עם האנשים ממאוריציוס. אבי גם כתב יומנים במאוריציוס. לילדים שהיו שם בגיל בית ספר הוא שימש כמורה לעברית, אנגלית, גיאוגרפיה והיסטוריה. חלק גדול מהחומר שהיה לי ממאוריציוס, כגון צילומים ועוד, העברנו בזמנו למוזיאון בית לוחמי הגטאות. כרגע אני בהתלבטות אולי גם את היומנים של אבא להעביר לשם".
בעוד הוריו שהו במאוריציוס, רוב משפחתם הושמדה באירופה. רק אחותה של אמו, שהייתה במשלוחי הצלה של ילדים לאנגליה, שרדה. "התנאים במאוריציוס, לפחות בהתחלה, היו ממש לא מזהירים עד שהבריטים הבינו שהגולים הם לא איום ממשי על האימפריה ואז נתנו יותר חופש", אומר רגב. "התושבים המקומיים של מאוריציוס היו מאוד ידידותיים כלפי הגולים. מי שקיטר על התנאים במאוריציוס שכח כנראה את 'האלטרנטיבות' שהיו אז באירופה. להוריי היה מזל שהגיעו לשם".
"לאמא היה מזל"
"אני זוכרת שבתור ילדה הייתי נוסעת בחופשים עם אמא שלי לבקר את החבר'ה של מאוריציוס, חלקם הגדול גרו בנהריה ובקריית מוצקין. משם ספגתי את הסיפורים", אומרת מעין רוזן (זיגלבאום), 80, מקיבוץ עמיעד, אף היא ילידת האי. "עכשיו במפגש פגשתי גם כאלה שהכירו אותי מהילדות, שהכירו את אמא שלי. זה היה מרגש. הייתי כבר לפני 30 שנה במאוריציוס, אז בעלי עשה לי הפתעה".
לדברי רוזן, חייה של אמה, רוז'י, היו לא פשוטים במאוריציוס. "הוריי הגיעו מווינה. אבא שלי, מרקוס, נפטר כשאמא הייתה בהריון איתי", היא מספרת. "אמא ילדה אותי בלי בעלה. יש לי אחות גדולה ממני בתשע שנים. אמא הייתה לבד במאוריציוס עם שתי בנות".
מעין זהו שמה המקורי של רוזן, אותו קיבלה עם לידתה. "כשנולדתי, אמא שלי כבר ידעה שבאיזשהו שלב תעלה ארצה, כי לאבי הייתה פה משפחה", היא מספרת. "חברה טובה שלה, שגם הייתה במאוריציוס, ידעה עברית והציעה לאמי כמה שמות לבת בעברית. היא הסבירה מה פירוש השם, ואמא בחרה את השם מעין. הגעתי ארצה ב־1945, תינוקת בת שנתיים, והייתי בין היחידים בארץ עם השם הזה. כשעוד היינו במאוריציוס, אמא הכירה בחור רווק מרומניה. כשהגיעו ארצה הם התחתנו והוא גידל אותי.
היה לי בית מאוד אוהב ומאוד תומך. אמא לא הפסיקה לדבר על מאוריציוס, זה היה נוכח בבית כל הזמן. היא סיפרה כמה לא פשוט היה לה להישאר בלי בעל, שהנשים שם מאוד התחברו אחת עם השנייה. אמא שלי היניקה עוד תינוקות במקביל אליי. היה שם הרבה יחד. החיים לא היו קלים, בהתחלה זה היה מעצר, אחר כך לאט־לאט התנאים נהיו יותר טובים. רוב המשפחה שלנו נספתה בשואה. בהיותה במאוריציוס אמא קיבלה את ההודעות שהמשפחה נשלחה למחנות השמדה. לאמא היה מזל. היא נשארה בחיים, הקימה משפחה. את הסיפור של מאוריציוס לא שומעים מספיק בארץ. אין מודעות אליו. חשוב שידעו שגם שם היו פליטים".
"חד־משמעית בארץ לא יודעים מספיק על הסיפור הזה", אומר גם גדעון איצקוביץ, 79, מנהריה. "על מחנות המעצר למעפילים שהיו בקפריסין יודעים יותר, על מאוריציוס כמעט כלום. ניסינו לעניין אנשים, אבל זה פשוט לא מעניין אותם. אנחנו משתדלים לפחות לילדים ולנכדים שלנו לספר כמה שאפשר".
לדברי איצקוביץ, 62 ילדים נולדו במדינת האי, ארבעה מהם, כולל אותו, הגיעו כאמור לכנס הנוכחי. "אנחנו 'התינוקות של מאוריציוס'", הוא אומר. "עבורי זו הפעם השלישית במקום. בביקור הראשון שלי ראיתי בחדר ההנצחה שצמוד לחלקה היהודית בבית הקברות תמונה של מעפילים וביניהם ההורים שלי. הטקס שהיה כאן היה מאוד מרגש עבורי, ואפילו התכבדתי להדליק נר ולשאת כמה מילים. המקום הזה הוא חלק מההיסטוריה, אני מרגיש כאילו זה חלק ממני, למרות שעליתי לארץ כתינוק ב־1945".
שני הוריו, יוחנן וחיה, הגיעו מצ'כוסלובקיה. "מאבא שלי לא שמעתי מעולם מילה אחת על התקופה במאוריציוס", אומר איצקוביץ. "מאמא שלי שמעתי כל פעם רסיסים של דברים, פה סיפור, שם סיפור, אבל לא יותר מדי. כל מה שאני יודע זה מחומר קריאה, מחומרים שמצאתי בארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות. אולי בדומה למי ששרדו את השואה ולא דיברו, גם ההורים שלי פשוט הדחיקו את התקופה במאוריציוס".