האגודה לזכויות האזרח פנתה לרשות החירום הלאומית (רח"ל), בדרישה לפעול באופן מיידי לפינוי מסובסד של תושבים ביישובי הדרום שסופגים מטחי רקטות ושמתגוררים בבתים ללא מיגון, ובפרט של תושבים פגיעים במיוחד, כמו אנשים עם מוגבלויות וקשישים.
"יש פחד, יש כאוס, הילדים בוכים": תושב אשקלון חושף את התחושות הקשות
באשקלון מאיימים: "לא נפנה את תושבי העיר מחוסרי המיגון"
ממידע שהגיע לאגודה עולה כי מאז יום חמישי פונו מאשקלון על ידי מתנדבים 425 אנשים עם מוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות, קשישים ומונשמים - כולם מבתים ללא מיגון, ורבים מהם מבתים שנפגעו קשה. היחידים שפונו על ידי המדינה הם המעטים שביתם נהרס לגמרי, וכן משפחות מעטות במצבים קיצוניים כמו עם נכויות קשות מרובות.
מחלקת הרווחה של עיריית אשקלון ביקשה מארגונים שונים עזרה לגבי 530 משפחות נוספות שבטיפול מערכת הרווחה - בכולן בעלי צרכים מיוחדים וכולן ללא מיגון - אך דבר זה טרם התאפשר, כיוון שהארגונים המתנדבים אינם יכולים לממן את עלות הפינויים בנוסף לכל מה שעשו עד עתה.
בעקבות המידע, האגודה לזכויות האזרח דורשת מרח"ל לפעול לאלתר לקביעת אמות מידה לפינוי תושבים על בסיס פרמטרים הבאים: מידת חשיפת היישוב לירי מרצועת עזה, מידת מיגונם הפרטנית של התושבים, מידת פגיעותו הפרטנית של התושב.
באגודה מוסיפים: "יש לפעול לפנותם על חשבון המדינה, כפי שנעשה עד כה ביחס ליישובים אחרים, ואין להטיל את האחריות לכך על הרשות המקומית. יש לפרסם לציבור מהן אמות המידה לפינוי, ויש להיערך לכך גם ביחס ליישובי הצפון. ההחלטה שלא לפנות תושבים פגיעים במיוחד המתגוררים בערים הסופגות מכות אש קשות מהווה הפליה ברורה וקשה נגד אנשים החיים בעוני ובהדרה ונגד תושבי רשויות שאינן עשירות דיין לממן פינוי תושבים".
ערן דורון, ראש מועצה אזורית רמת הנגב, שלח כבר בשבוע שעבר פנייה דחופה לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' בדרישה לכלול את הערים אופקים, אשקלון ונתיבות ואת המושבים הסמוכים בתוכנית פעולה לאומית לביצוע פינוי אוכלוסייה המצויה בסמוך לגבול רצועת עזה וקליטתה.
מ־7 באוקטובר נקלטו במתקני הקליטה השונים ברחבי המועצה מאות משפחות ותושבים מהערים אופקים, אשקלון ונתיבות, שנסו על נפשם וחיפשו מקום מוגן להישאר בו. מערך מתקני הקליטה במועצה מתבסס על פנימיות, אכסניות ובתי מלון, אשר פתחו את שעריהם עבור המתפנים שאינם יכולים לחזור לביתם שאינו מוגן.
לטענתו של דורון, כמות המפונים העצומה מאותם ערים ויישובים מעמידה במצב אבסורדי את מרכזי הקליטה, שמחויבים מדי יום ובאהבה רבה לכלכל את כל המפונים מכספי הרזרבות ששייכים למועצות הקולטות ושנועדו לשרת את תושבי המועצות.
"בימים קשים אלה, כשכל מצב המשק בערפל, הרשויות הקולטות אינן יכולות להרשות לעצמן להשתמש בתקציב שנועד לענות על צורכי התושבים שלהן בלבד. לפיכך, באופן בלתי נתפס, הרשויות הקולטות נאלצות מדי יום 'לבחור' אם לקלוט מבקשי מקלט או לשמור על התקציב האישי ובכך להפקיר את שכני האזור הזקוקים לעזרה", אומר דורון.