מאז ה־7 באוקטובר סוערות הרוחות בקמפוסים ובאוניברסיטאות בארצות הברית יותר מאי פעם. מצד אחד, דיווחים על גילויי אלימות ואנטישמיות מצד סטודנטים פרו־פלסטינים כלפי סטודנטים יהודים וישראלים, ומאידך, הפגנות רועשות וקמפיינים להדחת מרצים ישראלים ויהודים מתפקידם עוררו הדים.
הותר לפרסום: החטופה ענבר היימן בת ה-27 נרצחה בשבי חמאס
משפחות החטופים מחריפות את המאבק: "נעמוד 24/7 מול הקריה, רוצים יוזמה ישראלית"
השיא אירע, כשבוועדת החינוך של הקונגרס נערך שימוע לנשיאות אוניברסיטאות הרווארד, פנסילבניה (Upenn) ו־TIM לנוכח גל אירועי האנטישמיות בקמפוסים. במהלך השימוע סירבה נשיאת הרווארד קלודין גיי לומר שהקריאה לאלימות המונית ולרצח עם של העם היהודי נחשבת להטרדה או לבריונות על פי קוד ההתנהגות של הרווארד עצמה.
ליז מגיל, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, טענה שסיווג קריאות לרצח עם של יהודים כבריונות או אלימות תלוי בהקשר שלהן; וסאלי קורנבלות’, נשיאת MIT, שנשאלה אם קריאה לרצח עם של יהודים מפירה את קוד ההתנהגות של המוסד, ענתה שזה מפר את המדיניות רק אם זה מכוון ליחידים ולא בתור קריאה כללית פומבית. בתום השימוע החליט הקונגרס ברוב של 303 נציגים לקרוא לשלוש הנשיאות להתפטר. בינתיים רק מגיל עשתה זאת.
פרופ’ בועז ברק, פרופ’ למדעי המחשב המרצה באוניברסיטת הרווארד זה שבע שנים, טוען שיש סוג של דיסוננס בין השיח המצטייר בתקשורת ובין המצב בפועל. “בכל השנים שאני מלמד לא נתקלתי בווליום גבוה כזה של הדים סביב אנטישמיות בקמפוסים", הוא אומר.
"לאנשים מותר להפגין, אבל כשזה מגיע לעידוד ארגון טרור, זה כבר משהו אחר. השם של הרווארד מאוד ידוע, ולכן אנחנו בכותרות כל הזמן, אבל אני חושב שהסיטואציה אצלנו יותר טובה מאשר באוניברסיטאות אחרות. רוב הסטודנטים הפרו־פלסטינים שלנו לא תומכים בחמאס, וגם אם כן, הם לא אומרים זאת בפומבי”.
איך ההרגשה להיות ישראלי באוניברסיטה שמואשמת באנטישמיות?
“שוחחתי עם הרבה קולגות שלי והם מאוד תומכים בנו ומגנים טרור. לא נתקלתי בתמיכה בחמאס. לגבי השימוע בקונגרס, כמו רוב האנשים, אני מזועזע מכך שראשות האוניברסיטאות לא מסוגלות לענות על שאלה כזו ישירה ופשוטה. זה ששלוש הנשיאות נתנו תשובה של עורכי דין מעיד על בעיה יותר עמוקה באוניברסיטאות.
בגלל זה לא תמכתי בקריאות לנשיאה שלנו להתפטר, כי הבעיה היא שבזמן שהאוניברסיטאות הלכו לכיוון של CP ושמירה על מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות - היהודים נותרו איכשהו מחוץ לתחום, זה לא נתפס שאנחנו לא נכללים בקבוצות שצריך להגן עליהן, וזה דבר שצריך לשנות ולעקור מהשורש. הנשיאה הזו בסך הכל הייתה בתפקיד שלושה חודשים, אז להפיל הכל עליה לא פותר את הבעיה.
אני חושב שהיא לא נשיאה כל כך גרועה. היא לא עוכרת ישראל או שום דבר כזה. לפעמים אתה קורא עיתונות בארץ ואתה חושב שהרווארד זה שדה קרב, ובסופו של דבר זה לא המצב. 90% מהסטודנטים בהרווארד לא מתעניינים בנו ובפלסטינים, אין להם דעה בעדנו או נגדנו. הם שמעו מה שקרה בחדשות, הזדעזעו - ושבוע אחר כך חזרו לחיים שלהם ומתמקדים בביצוע המטלות שלהם.
יש הרבה ישראלים ויהודים שלא יכולים להמשיך הלאה ועדיין חיים את זה, ויש קבוצות של סטודנטים שמאוד חמים על הנושא הפלסטיני וגם הם לא ממשיכים הלאה. אלו הדברים שמגיעים לחדשות, אבל לא כל הקמפוס חי את זה. כן, יש אנטישמיות, היא קיימת - אבל לא בכמויות גדולות”.
עם זאת, פרופ’ ברק פעיל בנושא: “התחלתי בלארגן מכתב של גינוי פעילות חמאס מפרופסורים, וגם ארגנתי משלחת של משפחות החטופים שהגיעו לדבר בהרווארד וב־MIT. יזמתי פאנל עם הסטודנטים הישראלים והיהודים ואנחנו דנים בנושא האנטישמיות, אני חושב שזה עוזר להם להתמודד עם המצב”.
כשל מנהיגותי
לעומת גישתו של פרופ' של ברק, פרופ’ רצף לוי לא חוסך בביקורת כלפי התנהלות נשיאת וראשי האוניברסיטה בה הוא מלמד וגם כלפי שאר האוניברסיטאות. פרופ’ לוי הוא מומחה בעל שם עולמי לניהול סיכונים במערכות הבריאות, חבר סגל ומרצה בבית הספר לניהול של MIT על שם סלואן זה קרוב ל־18 שנה.
“בדיוק כמו שאירועי השבועות האחרונים הביאו בארץ להתפכחות מכל מיני קונספציות, גם היהודים והישראלים בחו”ל הגיעו להתפכחות כואבת”, הוא אומר. “המוסדות שאותם אנשים חשבו שהם חלק אינטגרלי מהם, בית שני ומקצועי עבורם, התגלו כמוסדות אנטישמיים עם מאפיינים של אנטישמיות ממוסדת. כשאני אומר אנטישמיות ממוסדת, אני לא מתכוון רק בקרב הסטודנטים, אלא גם בקרב חלק מחברי הסגל ואנשי המנהלה.
לאנטישמיות הזו מקורות שונים, חלקם קשורים לסכסוך במזרח התיכון, חלקם קשורים לתפיסות של אנטישמיות מסורתית וחלקם קשורים לתפיסה השמאל־רדיקלית בארצות הברית שמסתכלת על העולם ומחלקת אותו ל’כובש’ ו’נכבש’. ההתפרצות האחרונה נובעת מניצול ציני של הטבח המזוויע שביצע חמאס ב־7 באוקטובר, ועוד לפני התגובה הישראלית. ב־7 באוקטובר היו פה באוניברסיטה ארגוני סטודנטים וגם חברי סגל והנהלה שהכחישו או הצדיקו, תמכו וחגגו את האירוע הזה”.
איך ההרגשה ללמד ולעבוד לצדם של אנשים כאלה?
“קשה לי לראות איך אדם ישראלי או יהודי, בין שהוא סטודנט ובין שהוא מרצה או חבר מנהלה, יוכל להרגיש בנוח במוסד שבו הוא יודע שיש אנשים וארגונים שהמוסד תומך בהם ולא מתנער מהם, ואפילו לא מגנה אותם. אני לא חושב שאפשר להרגיש רצוי בסיטואציה כזו. מתברר שמה שמובן מאליו עבורנו לא מובן מאליו בעיני חלק מאנשי הסגל במוסד. רוב חברי הסגל הם רוב דומם, הם לא יביעו דעה בציבור או בפומבי, ואפילו בתוך האוניברסיטה.
הבעיה של MIT ושל מוסדות אחרים היא שהשתלטה עליהם קבוצה של חברי סגל ואנשי מנהלה שדוחפת אידיאולוגיה שיש בה מרכיבים אנטישמיים ברורים ובעזרת שימוש ציני באנטישמיות מתוחכמת מנסה להצדיק אותה בשיח על חופש הדיבור וכו’. ואז באים ומספרים סיפור שזה קשור בהקשר שבו קוראים לרצח עם של יהודים.
למה הדבר הזה לא עובר את סף השכל הישר? יש לפחות שלוש סיבות: האחת – הצביעות המוסרית וכפל הלשון וההתנהגות שלהם, כי ברור לכולם שאם הקריאות האלה היו נאמרות בצורה זהה רק לא כלפי יהודים אלא כלפי קבוצת מיעוט אחרת, היינו רואים תגובות מאוד שונות, ואנשי מנהלה שמתבטאים ככה לא היו מחזיקים שבוע בתפקידם.
השנייה – חופש הביטוי שמנפנפים בו בדגל לא בא על חשבון הזכות של אדם שלא יכפו עליו להקשיב. לכן, כשמפריעים באמצע שיעור בקריאות פוליטיות שמפריעות למהלך השיעור, זה לא קשור לחופש הביטוי אלא זו הפרת הכללים הבסיסיים של הקמפוס. וזה מוביל לסיבה השלישית - שבסופו של דבר המחויבות הראשונה במעלה של האוניברסיטה היא לספק לסטודנטים, לחברי הסגל ולחברי המנהלה סביבה בטוחה, גם פיזית וגם רגשית, לבצע את המשימה והתפקיד שלהם בהקשר הפעילויות החינוכיות והמחקריות בקמפוס”.
מה הרגשת כשראית את השימוע בקונגרס?
“זו הייתה בושה וחרפה. בעיניי זה כשל מנהיגותי. הדבר הכי מקומם שמספר את כל הסיפור הוא שלא מדובר פה בפליטת פה, אלא בנשיאות שאמרו את מה שתודרכו לומר על ידי עורכי דין ואנשי תקשורת. זה המסר שהן רצו להעביר, מבלי שהבינו מה תהיה התגובה הציבורית. אני חושב שהמנהיגות הזו, ולא מדובר רק בנשיאות, צריכה לעזוב את תפקידה.
צריכה לקום פה הנהגה חדשה שתיקח את המוסדות האלה לכיוון אחר מבחינה ערכית. אף אחד לא טוען שאי אפשר לדבר על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. יש מקום לדבר ולנהל שיח, אבל יש הבדל בין זה ובין קריאה לאלימות. זה די פשוט ואני לא מבין למה כל כך קשה לראות זאת. הדבר היחיד, שאולי הוא נקודת אור בכל החודשיים האחרונים, הוא שיצא לי להכיר מקרוב עשרות סטודנטים ישראלים ויהודים, וגם חברי סגל ישראלים ויהודים, ואני חייב להגיד שעם ישראל יכול להתגאות בהם. אלו אנשים מדהימים, חכמים, ישרים וערכיים”.
אתה לא חושש להביע את דעותיך בפומבי, גם נגד התנהלות המנהלים שלך?
“אני חושב שכדי לפטר חבר סגל צריכה להיות סיבה מאוד טובה ואני לא חושב שעשיתי שום דבר מלבד להביע את דעתי. יש אנשים היום במדינת ישראל שמסכנים את חייהם פיזית כדי לשמור על היכולת שלנו להיות ישראלים ויהודים זקופי קומה ברחבי העולם, אז מי אני שאחשוש? אני אולי מסתכן באובדן מקום העבודה שלי - הלוחמים שלנו מסכנים את החיים שלהם”.
תחושת מחנק
לדברי פרופ’ ליאור שטרנפלד, פרופ' להיסטוריה וללימודים יהודיים המרצה באוניברסיטת פנסילבניה כבר 14 שנה, יש לחלק את נושא יחס האוניברסיטאות לאנטישמיות לכמה רבדים: “באופן כללי אני חושב שהדרך שבה הקמפוסים משתקפים בשיח הישראלי לגמרי לא מורגשת ככה בפועל. תמיד היה פער בין הסיקור ובין התחושה בקמפוס, ועכשיו אפילו יותר. ברוב הקמפוסים אתה לא מרגיש שאתה צועד לתוך גוב אריות.
מבחינת הימים האלה, המלחמה והתמונות שמתפרסמות מעזה מקדמות אנטישמיות. יש תחושת מחנק, והאוניברסיטאות לצערי לא יצרו לאורך שנים מרחב שאפשר לדבר בו ולחלוק את העובדות, אפילו אם בפרשנות אחרת. הן לא יצרו מקום שאפשר לנהל בו שיח - שזו המטרה של האקדמיה - ולצערי עכשיו אנחנו משלמים את המחיר.
הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא נושא ששנים משתדלים להתרחק מעיסוק בו באוניברסיטאות, גם כי זה נושא שהתורמים לא אוהבים, וגם כי חברי הסגל מעדיפים לא ללמד את זה לפני שהם מקבלים קביעות. אצלנו, בפנסילבניה, בשונה מאוניברסיטאות אחרות, הרוחות יותר שפויות, כי הנושא מלומד ויש לו ביטוי.
אף אחד מאיתנו לא הרגיש אף פעם מאוים מללמד את זה, אז אני חושב שזה עוזר לוויסות הפעילות. יש פה משבר והסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא לא עוד נושא, אלא דרכו מתנקזים הרבה מאבקים אידיאולוגיים שקשורים לחברה האמריקאית, וזה מה שבאוניברסיטאות האמריקאיות צריכים להבין”.
באשר לדיון בקונגרס, אותו הוא מכנה “קרקס”, אומר שטרנפלד: “שלוש הנשיאות הללו נפלו בפח. היית מצפה מהן להבין מראש שהן נכנסות לתוך אמבוש, אבל הן נצמדו לתסריט. ברור שאף אחת מהן לא טוענת שקריאה לטבח היא לגיטימית, אבל הן נגררו לזה. זאת חלק מהבעיה, שאנחנו ממשטרים יותר מדי את השפה”.
מה הכוונה?
“זה אומר שהצורך שלנו הוא בלעסוק במה מותר ומה אסור להגיד, על מה תשלם מחיר ועל מה לא תשלם. בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, יש הרבה מילים ממושטרות. באקדמיה בוחנים את התוכן שמושגים מקבלים, אבל זה לא קורה כשמדובר בסכסוך הזה. למשל, בשימוע בקונגרס הן יכלו להגיד למראיינת שאינתיפאדה היא לא קריאה לרצח עם, אלא להתקוממות. אפשר לשאול איפה מותחים את קו המוסר פה, אבל זו בטח לא קריאה לרצח עם. אני מקווה ששלוש הנציגות האלה ידעו זאת, אבל הן לא חשבו אפילו לענות לה ולפוצץ את הבלון שעליו היא ישבה”.