אני בארגון נכי צה"ל מאז שנת 1995 ותמיד חשבתי שאנחנו, הנכים, נזדקן ויבוא יום ולא יהיו יותר נכים, אבל אז הגיעו אירועי ה־7 באוקטובר והבנתי שלצערי הרב הולכת להיות כמות פצועים שלא נראתה כמותה מעולם בישראל", אומר יוסי רובין, חבר בהנהלת ארגון נכי צה"ל במחוז חיפה והצפון ומייסד קבוצת “אחיעד", קבוצת תמיכה בפוסט־טראומטיים, באזור הצפון. “כבר ביום הראשון הבנתי לאן פנינו מועדות ושהולכים להיות הרבה פצועים, ולצערי הולך להיות הרבה יותר גרוע – כשבצפון תיפתח מלחמה, זו תהיה מלחמה הרבה יותר קשה מאשר בעזה, אבל בתוך הארגון אנחנו נערכים לזה ומקימים מרכזי חוסן לפצועי ‘חרבות ברזל’".
סיבה לדאגה: ווריאנט הקורונה החדש הפך לזן הדומיננטי בישראל | פרסום ראשון
לא רק ציוד בסיסי: עובדים במעבר הגבול טוענים - אמבולנסים הוכנסו לעזה
רובין עצמו פוגש את הפצועים בבתי החולים, במרכזי השיקום ובבתיהם, ואת חלקם הוא מלווה באופן צמוד: “יש לוחם שנפצע בעזה, פרפר בין החיים למוות ונקטעו איבריו מהאגן ומטה, שזו אחת הרמות הקשות של פציעה, ואני מלווה לא רק אותו אלא גם את הוריו. אני מנסה להכווין אותם בכל נושא הבירוקרטיה של תביעת אחוזי נכות, לצד כמובן שיחות וחיזוקים וסיוע נפשי לפצוע ולמשפחתו. המפגשים האלה עם הפצועים עוזרים, בייחוד כשמדובר במישהו שמסתכל עליהם בגובה העיניים ויודע מה עבר עליהם. אני בקשר צמוד עם הפצועים והמשפחות, הם מצלצלים אליי בכל שעה אפשרית ביממה ואני נמצא בשבילם, גם פיזית וגם טלפונית".
רובין מבקש להדגיש את החשיבות בסיוע לפצועים גם בהקלה בבירוקרטיה, שקריטית לשיקומם: “צריך לתת לחבר’ה הצעירים האלה את הכל, לא לחסוך עליהם, ולא להעביר אותם את הבירוקרטיה שאני וחבריי עברנו לפני 30 שנה".
“חייבים לצאת מהקופסה"
“בגלל שעברתי את הבירוקרטיה הכי קשה, התחלתי את הבירוקרטיה מהתחתית של התחתית עד שהוכרתי כנכה צה"ל וקיבלתי את מה שמגיע לי, אני יודע בדיוק איך לעזור לפצועים הצעירים, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה בירוקרטית", מסביר חברו של רובין, רפי פרץ, המוכר כנכה צה"ל משנת 1995, חבר בקבוצת “אחיעד" באזור השפלה ובארגון נכי צה"ל. “במסגרת הסיוע והתמיכה שלי בפצועים, חוברתי ללוחם מגלן שנפצע קשה בקרב בקיבוץ זיקים. המגע הראשוני הוא קודם כל עם ההורים, כי הפצוע לרוב בטיפול נמרץ. אצל ההורים יש את החרדה הכי מטורפת, ומשם אתה צריך להתחיל לפרק את החרדות: הבן שלהם היה לוחם חזק ופתאום הוא פצוע, פרצוף מרוסק, והם צריכים לקבל את החיזוק. ישבתי איתם, סיפרתי להם שגם אני חטפתי כדור בראש והשתקמתי, טיפלו בי והחזירו אותי למסלול, וזה מפיח בהם תקווה. אחרי זה אני מדריך אותם בכל נושא הבירוקרטיה".
"בהמשך אני פוגש את הפצוע עצמו, מדבר איתו, מקשיב לו, מלווה אותו בכל התהליך. הוא יודע שיש לו גב וזה קריטי ברגעים האלה של הפציעה, בשלב הראשוני. אם לי היה מישהו שילווה אותי ככה כשאני נפצעתי – אז אולי תהליך השיקום היה הרבה יותר מהיר ואפקטיבי, והטראומות היו פחות עוצמתיות. חשוב לציין שגם כשאני נפגש עכשיו עם פצועים ועוזר, זה מעסיק אותי וזה עוזר לי להמשיך ולהשתקם בעצמי, זו התרפיה הכי טובה גם עבורי כנכה צה"ל. אני פוגש פצועים שהם מענטשים אמיתיים, מלח הארץ, ציונים, אנשים שנלחמו כדי להציל חיים ולהגן עלינו, ועכשיו זה הזמן להיות שם בשבילם ולא להפקיר אותם. לכן חבריי ואני עושים את מה שאנחנו עושים, כי היינו שם בדיוק באותו מצב".
פרץ, שמבלה הרבה בביקור ובסיוע לפצועים בבתי החולים, מספר על מפגש נוסף: “לפני שבועיים הייתה לי שיחה אינטימית עם אחד הפצועים שאני חונך, ובמהלכה זרקתי משפט ספונטני: ‘תשתדל שחברה שלך תתאהב במה שהיית ולא בנכות’. סיפרתי לו שחברה שהייתה לי עזבה אותי אחרי שנפצעתי כי היא חיה עם החלום של מה שהייתי, ופתאום זה לא הסתדר לה. יומיים אחרי זה הוא סימס לי. אמרתי לו שאני מגיע, התנעתי את האוטו ונסעתי מביתי בגן יבנה עד מרכז השיקום בתל השומר, ושוחחנו במשך שלוש שעות רק על הקטע של החברה. לא דיברנו על שיקום או רפואה, מי נותן מענה כזה בבית החולים? רופאים? פסיכולוגים? לא. על הדברים האישיים רק אדם כמוני יכול לדבר איתו. הפחתי בו תקווה ועכשיו אנחנו מדברים על הכל, וכשהוא רואה שאתה כמוהו, הוא יודע שאתה יודע בדיוק על מה הוא מדבר.
"אמא של פצוע סיפרה לי שהוא לא אוהב ללכת לפיזיותרפיה ולשים קונוס בפה כדי לשקם את הלסת הפצועה, וכשהוא שאל אותי איך אני שומר על הלסת שלי בגובה נורמלי, אמרתי לו שזה בזכות אותו קונוס. למחרת אמא שלו סיפרה לי שהוא ביקש להיות עם הקונוס גם אחרי טיפולי הפיזיותרפיה".
איזה מסר היית רוצה להעביר?
“משרד הביטחון ושאר הגופים האמורים לדאוג לפצועים צריכים לצאת מהקובייה ומהקופסה, לא לחשוב דרך השקל, כי הגולנצ’יק שנלחם עכשיו בח'אן יונס צריך לדעת שאם הוא ייפצע יהיה מי שיטפל בו וידאג לו – וזה מגביר לו את המוטיבציה ועוזר לו. הוא יודע שלא יפקירו אותו בקרב למען המדינה. צריך לתת להם את הדחיפה הנכונה והם לא יצטרכו את התלות בשיקום. צריכים לטפל בגל הלומי הקרב שהולך להגיע, בגל הפצועים, וצריכים כבר עכשיו להכין את הקרקע לזה. צריכים לדאוג גם לפצועות צה"ל כי מדברים הרבה על נכי צה"ל, אבל מה עם הנכות? צריכים לדאוג לכך שפצועות ותיקות יעזרו לפצועות חדשות".
“חוששים מהתווית"
"היום אני מסייע הרבה לנכים, בעיקר לחדשים שבהם, בכך שאני מדבר איתם בגובה העיניים, ולא כמו רופאים, ועדות או פסיכולוגים, וזה כל כך נותן להם אוויר להתמודד עם הסיטואציה ועם הנכות ה’חדשה’ שלהם", מספר נכה צה"ל מיקי טל, עורך דין במקצועו שמסייע לפצועים בעיקר בתמיכה נפשית. “המפגש שלי עם החבר’ה הצעירים, בבתי החולים ובבתיהם, הוא קטסטרופלי: לדבר עם החבר’ה הצעירים על תסמיני הפוסט־טראומה שהם חווים ועל הנכות שלהם מזכיר לי בדיוק את מה שאני חוויתי כשאני נפגעתי, וזה כלי חשוב שעוזר להם בתהליך הזה, הראשוני וההמשכי".
"אני יושב איתם, מדבר איתם ורואה שזה מאוד עוזר להם שמישהו מקשיב להם, נותן להם יחס ומסביר להם איך להתמודד ומהן הדרכים, שאפשר לטפל בהכל. אני מסביר לאלו שסובלים מפוסט־טראומה שזו לא מחלת נפש, וחשוב להם מאוד לדעת שהם לא חולי נפש. הם חוששים מהמיתוג ומהתוויות שיכולים להדביק להם. אני נותן להם כלים להתמודד, מסביר להם שברגע שהם חוטפים חרדה או פלאשבק מהאירוע שבו נפצעו – לעצור חמש דקות, לנשום דרך האף, לנפח את הבטן ולהוציא אוויר. זה מאוד־מאוד עוזר".
טל מציין כי הוא מוצא עצמו בתקופה האחרונה עוזר לפצועים גם בשעות הלילה המאוחרות: “הטלפון שלי זמין 24/7 ואם צריך אותי ב־2 בלילה – אני שם כדי לעזור להם. הם יודעים שאני נמצא בשבילם ובשביל המשפחה שלהם כל הזמן. נרקם קשר אישי איתם, אבל חשוב להדגיש שהקשר האישי לא מחליף את הטיפול הרפואי התומך ואת כל המעטפת שהם מקבלים".
לסיום מבקש טל לסכם ולהעביר כי “החיים ממשיכים וניתן לשקם כל פציעה, נפשית או פיזית, אפשר להתמודד עם זה, אסור לשקוע לתוך הבור האפל הזה. מי שלא מקבל טיפול ותמיכה נכונים שוקע לתוך בור שחור וחשוב להעביר את המסר הזה לצעירים – אפשר לנצח הכל, ואנחנו כאן בשביל לעזור".