ב-8 באוקטובר החליט שגיא אלוני, אדריכל ומנהל פרויקטים, יחד עם חבריו, להתחיל ללקט עדויות של אנשים מרחבי הארץ שהיו עדים למאורעות מתקפת הטרור בשמחת תורה. את מה שעברו, חוו וראו - במטרה ליצור ארכיון מקיף לצורך תיעוד, שימור ומחקר.
ראשי הרשויות והממשלה הגיעו להסכמה על מתווה החזרה לעוטף: אלה הסכומים שיקבלו התושבים
אופירה אסייג מדברת על סינוואר, אבל שולחת מסר סמוי לאייל ברקוביץ' | מיקי לוין
“לפני ה־7 באוקטובר היינו קבוצת צלמים ועורכים שקשורים לתיעוד ויזואלי של המחאה שבערה בשנה האחרונה במדינה, וכשהבנו ב־7 באוקטובר שהמחאה כבר לא רלוונטית, הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות משהו והחלטנו להתחיל לתעד כבר מהיום השני”, מסביר אלוני. “כשהתחילו להופיע התמונות והדיווחים על מה שקורה היה לי ברור שמדובר באירוע שלא נראה כדוגמתו ושזה לא עוד סבב רגיל. הבנתי שזה רגע היסטורי, היה ברור שזה לא אירוע טרור נקודתי אלא משהו בקנה מידה אחר, ושהתגובה של ישראל והתגובה העולמית תהיינה בקנה מידה אחר. שאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות, והחלטנו על איסוף עדויות ותיעודן”.
מיזם התיעוד נושא את השם “עדות 710” ועד כה נאספו למעלה מ־500 עדויות מצולמות (יותר מ־20 אלף דקות) מתוך מטרה ליצור את מאגר העדויות הגדול ביותר של המאורעות: “שניים מחברי המיזם עוסקים בתיעוד עדויות מהשואה, והרצון שלנו היה לתעד את האירוע ברמה ההיסטורית ולא ברמה החדשותית. יש בתוך נושא העדויות רכיב שמתייחס לעד עצמו ולמקום שלו בתוך הסיפור הזה, בתוך הרגע ההיסטורי הזה, וההבדל בין הסברה או דיווח תקשורתי ובין תיעוד היסטורי הוא שהתיעוד ההיסטורי לוקח בחשבון את המקום של העד בתוך הדבר הזה. לתת לעד את המקום שלו זה חלק מהדרך שלו לספר את הסיפור שלו וגם להשיג ממד מסוים של שליטה שלו על החיים שלו בגלל שהוא עבר טראומה. את זה אי אפשר לעשות בהסברה או בדיווח חדשותי”.
עד כמה מוסרי העדות שיתפו פעולה בימים הראשונים של הפרויקט?
“זה מאוד משתנה. היו אנשים שרצו ישר לדבר, בחתך זה חבר’ה יותר צעירים, חבר’ה שהיו יותר מוכנים להיפתח ולדבר. החבר’ה מהנובה דיברו מאוד מהר. זה התחיל משתי עדות מהנובה שאמרו שהן רוצות לדבר באותו היום, ולאט־לאט זה גדל כמו גלגל שמגביר את המהירות שלו ככל שעובר הזמן. בהתחלה היה קשה להגיע לאנשים, אז הגענו לקהילות של המפונים שבהתחלה לא רצו לדבר, אבל עכשיו הקהילות עצמן שולחות אנשים שמוכנים לדבר ולמסור עדות”.
כמה אנשים צריכים למסור עדות?
“תראה, אם ניקח בחשבון רק את ה־7 באוקטובר, בלי כוחות חילוץ והצלה, מדובר ב־70 אלף איש. אנחנו מתקרבים ל־700 עדויות, שזה בערך אחוז מהדבר הזה. הצבנו לעצמנו יעד עד אוקטובר הקרוב להגיע ל־1,000, אבל זה פרויקט שעתיד להימשך שנים”.
תן דוגמה לעדויות שכבר אספתם.
“יש את נעמי פטל אדלר, שכבר 6 שנים וחצי בנחל עוז, שסיכמה בעצב גדול עדות על השהייה בממ”ד עם בעלה ושלושת בניהם. היא סיפרה על התחושה של להיות פליטה בארצה, על העובדה שהיא ומשפחה היו צריכים לקבור חברים ולהתאבל על החיים שהיו, וסיפרה שהיא עצמה צריכה להתאבל על האישה שהייתה ולא תשוב להיות. גם שרון פיורנטינו מנחל עוז, אלמנתו של אילן פיורנטינו ז”ל, הרבש”צ שנהרג על הגנת הקיבוץ, מסרה עדות מאוד עצובה על אירועי השבת. היא סיפרה בעדות: ‘אני הרגשתי הרבה פעמים שהוא מכין אותי לאלמנות. אמרתי לו שאני יודעת שהוא ימות צעיר ויכתבו עליו בעיתון’”.
העדויות עצמן נמצאות באתר הייעודי “עדות 710” ובערוץ יוטיוב בשם זהה, שמתעדכנים כל הזמן, ואלוני מציין כי העבודה, מלקיחת עדות ועד הפצתה ברשתות, כרוכה בתהליך ארוך בן כחודש וחצי: “צריך לערוך את זה, למצוא את האנשים, לערוך שיחה איתם, לתאם איתם, להנגיש את זה ומעבר לזה ליצור את המאגר עצמו, זה כרוך בתהליכים טכנולוגיים שתלויים בחומרים עצמם. זה לא תהליך ליניארי כי הרבה פעמים מוסרי העדות מאוד מבולבלים, אנשים עוברים מנעד של רגשות תוך כדי ראיון ומתחילים במקום רגוע ומאופק וכשהם נכנסים לאירוע זה יותר קשה להם. הסיפורים קוהרנטיים בצורה בלתי רגילה. כלומר, אנשים שמספרים סיפור על כיתת כוננות ביישוב מסוים – זה מסתדר אחד לאחד. הזיכרון האנושי מדהים באירועים האלה. תחשוב שאנחנו עובדים על מסות במקביל”.
איך מחליטים מי כן ימסור עדות ומי לא?
“לא מחליטים. אנחנו עובדים יותר כמו שירות מאשר תוכנית תחקירים. אנחנו כן ממפים את המקומות שבהם אנחנו מרגישים שצריכים לתת יותר ביטוי, למשל יש לנו יותר מ־100 עדויות מהנובה, אבל משדרות ומאופקים יש לנו פחות עדויות, בניגוד לקיבוצים שהיו יותר מפוקסים ורצו שנגיע אליהם. עם הבדואים אנחנו עדיין מחפשים עוד עדויות. אנחנו כל הזמן מנסים לבדוק איפה אנחנו צריכים ללקט יותר עדויות. בגדול אנחנו לא משכנעים אף אחד ולא לוחצים על אף מרואיין. מי שרוצה לדבר איתנו – מדבר איתנו”.
על אף ההספק העצום בארבעה חודשים וחצי, אלוני טוען כי העבודה עדיין רק בתחילתה וכאמור יש לפניו ולפני הצוות שעובד עמו אתגרים ועדויות רבות ללקט: “יש עדיין הרבה סיפורים שצריך לספר, במיוחד כשהתקשורת וההסברה הלכו כבר למקומות אחרים ככל שהמלחמה מתפתחת. אנחנו עדיין נמצאים ב־7 באוקטובר ורוצים לשמוע עדויות וסיפורים על אותה שבת ארורה. אנחנו רוצים להיות זמינים לכמה שיותר אנשים, אז שירגישו חופשי לפנות אלינו, ואנחנו נהיה בשבילם. אנחנו חושבים שיש חשיבות בעצם איסוף העדויות בכל הרמות, גם ברמת הזיכרון הקולקטיבי, גם ברמת הקהילות, וגם ברמת האנשים עצמם. אנשים רוצים שמישהו יקשיב להם וישמע את הסיפור שלהם, לאו דווקא בהיבט הטיפולי, אלא חשוב להם שהסיפור שלהם יתועד לדורות הבאים”.