נתונים שנחשפים כאן לראשונה מתוך "דוח ההשפעה החברתית" של הקרן לרווחת נפגעי השואה חושפים כי מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר אשתקד העניקה הקרן 25,546 מענים ושירותים הקשורים לצורכי ניצולי השואה, בהם מענקי חירום, 12 אלף שיחות תמיכה, כ־6,000 חבילות מזון, 1,160 התערבויות של עובדים סוציאליים ועוד.
"מלחמת דת": חמאס מאיימים לאור הגבלות העלייה להר הבית | דיווח
"הכרזת מלחמה על הציבור הערבי": חשש להתלקחות בעקבות החלטת הר הבית
"מעבר לזוועות שחוו חלק מניצולי השואה, היו גם מאות ניצולי שואה מהדרום ומהצפון שנאלצו להתפנות מבתיהם", אומרת מנכ"לית הקרן, אתי פרחי. "יש מי שמשפחתם נחטפה ורבים אחרים חוו פגיעות נפשיות, כאשר טראומות וזיכרונות נוראיים מן השנים ההן צפו ונשזרו עם התמונות המזוויעות מההווה".
ניצולת השואה רות הרן, חברת קיבוץ בארי, שהתה בביתה בבוקר השבת השחורה של שמחת תורה. בנה אבשלום נרצח בטבח ושישה בני משפחה נוספים נחטפו לעזה. בקרן הצמידו לרות עובדת סוציאלית שמתמחה בטיפול בניצולי שואה המסייעת לה באין־ספור בעיות שהן תולדה ישירה של הפיכתה לפליטה לצד ההתמודדות עם רציחת בנה והגעגועים לקרוביה החטופים.
"אני גרה לבדי בדירה קטנה בקיבוץ", היא מספרת. "ב־7 באוקטובר בבוקר התקשרתי לכל אחד מבני המשפחה, אבל איש לא ענה. נכנסתי לממ"ד וחיכיתי. אחרי עשר שעות הגיעו חיילים ופינו אותי. הרגשתי שלבי עומד להישבר, פשוט לא יכולתי לנשום, ואמרתי לנכדתי שאבוא להיות איתה בבאר שבע".
אביבה בן־יקר היא ניצולת שואה בשנות ה־80 לחייה, שבמשך שנים השתתפה בפרויקט "מחוברים" המשותף לקרן לרווחת נפגעי השואה, רשת אורט ומשרד הרווחה, המחזק את הקשר הבין־דורי בין ניצולי שואה לתלמידי תיכון ומקל על בדידותם של הניצולים. התלמיד שהוצמד ללוות את אביבה הוא שי ארוס שביקר אותה בקביעות, ובין השניים נוצר קשר הדוק.
"למרות 60 שנה בינינו, שי ואני התחברנו מאוד. הוא היה מבקר אותי באופן קבוע, היינו צוחקים יחד ואפילו הביא לי עוגות שהוא אפה בעצמו, כולל לכבוד יום הולדתי, שעליה הדפיס צילום של שנינו, עם הקדשה: 'יום הולדת שמח, מלכה שלי!' וריגש אותי. אפילו אחרי שהתגייס הוא המשיך לבקר אותי במדים ואני נתתי לו חיבוק חזק וביקשתי מאלוהים שישמור עליו".
הידידות הזו הסתיימה באופן טרגי, כאשר חייו הקצרים של סמ"ר שי ארוס נקטעו ב־31 באוקטובר, כשנהרג בעת מילוי תפקידו בלחימה ברצועת עזה והוא בן 20. "היו לו כל כך הרבה תוכניות, אבל לאלוהים היו בשבילו תוכניות אחרות", אומרת אביבה בעצב.
פרחי מוסיפה: "מספר הניצולים מתמעט מדי יום וברור הוא שמה שלא נספיק לעשות למענם היום, מחר עשוי להיות מאוחר מדי. כל עוד יש ניצולי שואה, אנחנו נהיה בשבילם".