שרידים של קהילה מפוארת שחרבה: סיפורה של יהדות הונגריה

יהדות הונגריה חוסלה כמעט כולה בשלהי מלחמת העולם השנייה. 80 שנים אחרי - "מעריב" והקרן לרווחת ניצולי השואה מביאים את סיפורם של שלושה משורדי הקהילה המפוארת ההיא שחיים בינינו

יובל בגנו צילום: באדיבות המצולם
טקס הונגריה
טקס הונגריה | צילום: פרטי
4
גלריה
אברהם
אברהם | צילום: פרטי

בינואר 1945 היה רעב גדול מאוד, ויהודים שהתחבאו היו יוצאים לרחובות לחפש אוכל והיו מאות גוויות ברחובות והיה כזה רעב שאנשים חתכו מהפגרים של הסוסים ואכלו במקום שלא יוכלו לקחת את זה מהם. עליתי ארצה בשנת 1950, לבדי. בשנת 1948, נשלחנו עשרה ילדים ללונדון כקבוצה כי התחיל הקומוניזם, ונשארנו שם שנה, ומלונדון עלינו לארץ. הגענו באונייה בצפיפות איומה והיינו שבעה ימים על גלים ענקיים. אני חושב שבגלל שנולדתי שם הרגשתי שאני נמשך כל הזמן בחזרה לבודפשט. לקחתי גם את הילדים לראות את בית הזכוכית. כתבתי גם ספר בנושא בשם 'מעגל החיים'".

חווה לפידות, בת 84, מספרת: "כשהמלחמה הגיעה להונגריה הייתי בת 4, גרנו בגטו בבודפשט, הייתי מאוד צעירה ויש לי לא הרבה זיכרונות מאז, אני זוכרת שהייתי עם סבתי בגטו כי את הוריי לקחו. אני זוכרת את התמונה שלוקחים את אמא שלי ואת אבא שלי למחנות עבודה ולדירה שלנו נכנסו כל מיני אנשים, צופפו את היהודים וריכזו אותנו בדירות. אנחנו גרנו ליד בית הכנסת הגדול וסבתי ואני גרנו במטבח".

חווה לפידות
חווה לפידות | צילום: פרטי

"אחרי שהסתיימה המלחמה, סבתא שלי ואני היינו בנות מזל שלא הוציאו אותנו להורג בדנובה, וגם הדירה חזרה להיות שלנו עד שאבי חזר ממחנות העבודה וגם אמי הצליחה לשרוד את השואה לשמחתי הרבה, וחזרה יותר מאוחר מכיוון שחלתה בטיפוס במחנות ואושפזה בבית חולים אמריקאי עד החלמתה.בשנת 1950 עזבנו את בודפשט, אני הייתי בת 10 ואחותי כבר בת 3. עלינו ברכבת דרך נאפולי ומשם חיכינו לאונייה שהביאה אותנו ארצה. כל פעם אפשרו למספר מסוים של אנשים לצאת מהונגריה לארץ, ואבא שלי כתב לבן־גוריון שיעזור ונוכל לצאת. היה צריך שמהארץ תגיע בקשה שמזמינים אותנו לעלות לישראל".

רנה קלוגר, בת 80, נזכרת: "נולדתי בנובמבר 1943 בשיאה של השואה בבודפשט, כשהנאצים ההונגרים כבר לקחו את היהודים לעבודות פרך במחנות עבודה. הגרמנים הגיעו במרץ 1944. אחרי שהיהודים גרמו לצמיחה של פולין, הפולנים גירשו אותם. ככה המשפחה שלי הגיעה להונגריה. בזכות אבא שלי נשארנו בחיים. הוא פעל להעביר את היהודים לרומניה כדי להציל את החיים שלהם ועשה הכל כדי שגם אנחנו נישאר בחיים. חיפשו לתפוס אותו כל הזמן".

רנה קלוגר ואחיה
רנה קלוגר ואחיה | צילום: פרטי

"בסוף המלחמה בשנת 45', הייתה תפילת היהודים לפני הזריקה לדנובה, ואבא שלי קיבל מכות איומות עם עוד שני יהודים, חשבו שכולם מתים ורצו לזרוק אותו גם לדנובה, מרוב שאבא שלי היה טוב עם יהודים וגם עם הגויים, עבר מכר הונגרי גוי והציל אותו כשהוא מוכה קשות. הוא נפטר ארבע שנים אחרי שנגמרה המלחמה. נשארנו אמא שלי עם אחי ואחותי, שנולדה אחרי המלחמה".

"כשאבא שלי נפטר הייתי בת 8, לאמא לא היה מה לתת לי לאכול, אז היא מסרה אותי לבית יתומים של בנות יהודיות. הייתי שם בבית יתומים עד שיצאנו מהונגריה. כבר הייתי בת 14. יש לי שתי חברות עד היום שגרות בבודפשט והכרנו בבית היתומים. אומנם קשה לי בלב ובנשמה, אבל אני הולכת לבקר את החברות שלי והלכתי לבקר בבית שלי שעומד עדיין כמו שהוא עמד כשהיינו גרים בו לפני המלחמה".

תגיות:
שואה
/
הונגריה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף