השנה מציינים 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה. קהילה יהודית גדולה ומפוארת, שבשיאה מנתה יותר מ־900 אלף יהודים, ושהתקיימה מאות שנים - נגדעה כמעט לגמרי. יותר מ־70% מיהודי הונגריה נספו במהלך מלחמת העולם השנייה. כיום, מהקהילה שהייתה ערב השואה נותרו בישראל 6,668 שורדים (על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה, מאי 2024). בכתבה אנחנו מביאים את סיפורם של כמה מהשורדים החיים בינינו של הקהילה המפוארת ההיא, אשר כיום מקבלים עזרה לאורך השנה ממגוון אפיקי סיוע של הקרן לרווחת נפגעי השואה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה: 130 אלף ניצולים חיים בישראל; הלו"ז המלא לטקסים
הסיפורים מאחורי נאום הנשיא: הניצול שאמר לנכדה מכפר עזה - "שואה שניה לא תהיה"
אברהם פונפדר, בן 89, נזכר: "הייתי בן 9 כשהמלחמה הגיעה אלינו. גרנו בבודפשט ובזמן המלחמה שמו אותנו ב'בית הזכוכית' שהוסב לקונסוליה השוויצרית וניצלו בו 1,600 יהודים. הסתתרנו שם אני, אמא שלי ודודה, זה היה ביולי 1944. כל היהודים מערי השדה בהונגריה נלקחו לאושוויץ, 400 אלף יהודים. חלק מהיהודים בבודפשט גרו בבתים מוגנים, ככה זה נקרא, בצפיפות איומה והיו שם פושטקים הונגרים שהיו גרועים מהגרמנים, וירו ביהודים לתוך הדנובה. קשרו אותם אחד לשני וכך ירו בהם.
בינואר 1945 היה רעב גדול מאוד, ויהודים שהתחבאו היו יוצאים לרחובות לחפש אוכל והיו מאות גוויות ברחובות והיה כזה רעב שאנשים חתכו מהפגרים של הסוסים ואכלו במקום שלא יוכלו לקחת את זה מהם. עליתי ארצה בשנת 1950, לבדי. בשנת 1948, נשלחנו עשרה ילדים ללונדון כקבוצה כי התחיל הקומוניזם, ונשארנו שם שנה, ומלונדון עלינו לארץ. הגענו באונייה בצפיפות איומה והיינו שבעה ימים על גלים ענקיים. אני חושב שבגלל שנולדתי שם הרגשתי שאני נמשך כל הזמן בחזרה לבודפשט. לקחתי גם את הילדים לראות את בית הזכוכית. כתבתי גם ספר בנושא בשם 'מעגל החיים'".
חווה לפידות, בת 84, מספרת: "כשהמלחמה הגיעה להונגריה הייתי בת 4, גרנו בגטו בבודפשט, הייתי מאוד צעירה ויש לי לא הרבה זיכרונות מאז, אני זוכרת שהייתי עם סבתי בגטו כי את הוריי לקחו. אני זוכרת את התמונה שלוקחים את אמא שלי ואת אבא שלי למחנות עבודה ולדירה שלנו נכנסו כל מיני אנשים, צופפו את היהודים וריכזו אותנו בדירות. אנחנו גרנו ליד בית הכנסת הגדול וסבתי ואני גרנו במטבח".
"אחרי שהסתיימה המלחמה, סבתא שלי ואני היינו בנות מזל שלא הוציאו אותנו להורג בדנובה, וגם הדירה חזרה להיות שלנו עד שאבי חזר ממחנות העבודה וגם אמי הצליחה לשרוד את השואה לשמחתי הרבה, וחזרה יותר מאוחר מכיוון שחלתה בטיפוס במחנות ואושפזה בבית חולים אמריקאי עד החלמתה.בשנת 1950 עזבנו את בודפשט, אני הייתי בת 10 ואחותי כבר בת 3. עלינו ברכבת דרך נאפולי ומשם חיכינו לאונייה שהביאה אותנו ארצה. כל פעם אפשרו למספר מסוים של אנשים לצאת מהונגריה לארץ, ואבא שלי כתב לבן־גוריון שיעזור ונוכל לצאת. היה צריך שמהארץ תגיע בקשה שמזמינים אותנו לעלות לישראל".
רנה קלוגר, בת 80, נזכרת: "נולדתי בנובמבר 1943 בשיאה של השואה בבודפשט, כשהנאצים ההונגרים כבר לקחו את היהודים לעבודות פרך במחנות עבודה. הגרמנים הגיעו במרץ 1944. אחרי שהיהודים גרמו לצמיחה של פולין, הפולנים גירשו אותם. ככה המשפחה שלי הגיעה להונגריה. בזכות אבא שלי נשארנו בחיים. הוא פעל להעביר את היהודים לרומניה כדי להציל את החיים שלהם ועשה הכל כדי שגם אנחנו נישאר בחיים. חיפשו לתפוס אותו כל הזמן".
"בסוף המלחמה בשנת 45', הייתה תפילת היהודים לפני הזריקה לדנובה, ואבא שלי קיבל מכות איומות עם עוד שני יהודים, חשבו שכולם מתים ורצו לזרוק אותו גם לדנובה, מרוב שאבא שלי היה טוב עם יהודים וגם עם הגויים, עבר מכר הונגרי גוי והציל אותו כשהוא מוכה קשות. הוא נפטר ארבע שנים אחרי שנגמרה המלחמה. נשארנו אמא שלי עם אחי ואחותי, שנולדה אחרי המלחמה".
"כשאבא שלי נפטר הייתי בת 8, לאמא לא היה מה לתת לי לאכול, אז היא מסרה אותי לבית יתומים של בנות יהודיות. הייתי שם בבית יתומים עד שיצאנו מהונגריה. כבר הייתי בת 14. יש לי שתי חברות עד היום שגרות בבודפשט והכרנו בבית היתומים. אומנם קשה לי בלב ובנשמה, אבל אני הולכת לבקר את החברות שלי והלכתי לבקר בבית שלי שעומד עדיין כמו שהוא עמד כשהיינו גרים בו לפני המלחמה".