הידיעות על חתימת הסכם הפיוס הישראלי־טורקי הגיעו לאחר תקופה ארוכה שבה נעלמו הטורקים מסדר היום העולמי. לא רק שטורקיה אינה אותו גשר מפורסם בין המערב לאסיה, למפרץ ולמזרח התיכון כמו בשנות ה־90, אלא שאפילו התפקיד המוגבל יותר שהם מילאו בשנים האחרונות נעלם. הציר בין קטאר לאנקרה ירד מחשיבותו, הברית הסונית־טורקית לא התרוממה, וארדואן נקלע לעימות מייאש עם רוסיה, שממנו הוא יצא מושפל וחבוט.

הפלת המטוס הרוסי התבררה כטעות אחת יותר מדי מצד מנהיג מנותק. פוטין הגיב מיד בלחץ צבאי וכלכלי על הטורקים. היצוא לרוסיה צומצם והתיירות הרוסית שעליה נשענה טורקיה נעלמה. המלונות באנטליה שוב התרוקנו, ואם זה לא הספיק, הפיגועים באנקרה ובאיסטנבול עשו את השאר.

התקווה של ארדואן שהאיחוד האירופי, נאט"ו והאמריקאים ימהרו לעזרתו התבררה כקריאה שגויה של המציאות הפוליטית. אובמה הולך ומתנתק מהמזרח התיכון, שאותו הוא תופס כאזור לא יציב שבו האמריקאים יכולים רק להפסיד. ההתנתקות האמריקאית מטורקיה הואצה לאחר שהתברר הסיוע שהאחרונה מעניקה, ולו בהעלמת עין, למדינה האסלאמית. האיחוד שקוע בבעיותיו ואינו שש להעמיק את העימות מול הרוסים. משהתברר לארדואן שהוא נותר לבדו, הוא מיהר להתנצל בפני הרוסים ולנסות לעשות בקרת נזקים מעטה ומאוחרת מדי.

זהו הקונטקסט גם להסכם הפיוס עם ישראל. המשא ומתן בינינו לטורקים נמשך כבר שנים. הוא החל לבקשת ישראל ונמשך בלחץ אמריקאי, ודווקא טורקיה הייתה זו שגררה רגליים. הטורקים ביקשו הישגים חסרי תקדים מישראל - הסרת הסגר על עזה, התנצלות, פיצויים והודאה באשמה במשבר המרמרה. משלא קיבלו את מבוקשם, הם פשוט העדיפו שלא לחתום. אבל בחודשים האחרונים פתאום אצה לטורקים הדרך. כשארדואן גילה שהוא לבדו, פתאום ההסכם עם ישראל נראה כמו רווח זמין וקורץ.

אוויר לנשימה לחמאס

השחקן השלישי והנעלם בהסכם הוא חמאס. חמאס נמצא באחת התקופות הקשות מאז שהשתלט על עזה, עם נשיא מצרי חזק שלא מתקפל, לחץ תמידי של מצרים, הדורשת לחסל את העורף הלוגיסטי של חמאס לתנועות הג'יהאד במצרים, וירידה משמעותית בעניין הבינלאומי בכל המתרחש בעזה.

בימים אחרים, חמאס היה פותח במערכה כדי לחזור לסדר היום העולמי וכדי לשפר את מצבו. אך חמאס, שטרם התאושש מצוק איתן, מבין שהפעם יהיה קשה מאוד לרשום רווחים. ברקע קיים כמובן החשש שהממשלה החדשה בישראל מתכוונת לאיום שלה שלפיו המלחמה הבאה בעזה תהיה גם האחרונה. חמאס זקוק לזמן, למשאבים ולתומכים לפני שהוא יוכל לצאת להרפתקה נוספת.

ההסכם הישראלי־טורקי מביא משהו מכל אלו לחמאס. הוא מקבל לגיטימציה, הוא מקבל סיוע ישיר מטורקיה, הוא מקבל חשיפה תקשורתית שלא הייתה לו, והוא יוכל לשקם את נזקי צוק איתן ולהיטיב עם האוכלוסייה, שסבלה מאוד מהחישובים המוטעים של הנהגת הארגון. כל ספינת סיוע מטורקיה לאשדוד תקבל סיקור תקשורתי, ועזה שוב תהיה על סדר היום הבינלאומי, או לפחות זה של העולם הערבי. נכון, בחמאס היו מעדיפים את הסרת המצור או בידודה של ישראל, אבל בנסיבות הקיימות ההסכם הוא אוויר לנשימה. ומה שעוד יותר טוב, הוא התקבל חינם, ללא תשלום כלשהו מצד הארגון.

רצון להישג מדיני מיותר

כאן עולה שאלת האינטרס הישראלי. מדוע מיהרנו? מישהו לחץ עלינו? האם היה לחץ בינלאומי על ישראל להכיר בטעותה במרמרה? האם היצוא הישראלי נפגע דרמטית ואלפי עובדים פוטרו עקב כך? האם ההסכם פתח בפני ישראל מנוף להישגים מול חמאס, כמו השבת הגופות או הפסקת הפעילות ההתקפית נגד ישראל? התשובה לכל השאלות האלו נעה בין "לא ברור" ל"לא". למעשה, אפילו היצוא הישראלי לטורקיה גדל ואף הוכפל מאז המרמרה. אז למה אצה לנו הדרך בדיוק?

התירוצים שנלווים כעת לחתימת ההסכם אינם מחזיקים מים. ההסכם אינו מועיל בחזית המאבק מול איראן, שכן טורקיה היא בעלת ברית קרובה של טהרן, והוויכוח ביניהן הוא על סוריה, לא על ישראל. אם כבר, זהו חלק מתהליך הנורמליזציה המסוכן של המשטר האיראני. ההסכם נותן לארדואן שוט נוסף נגד ישראל – לא רק שהוא מתגאה כעת בכיפוף ממשלת ישראל, אלא שהוא יכול בכל רגע לאיים עלינו במשבר נוסף.

"את הכסף היה אפשר להקדיש להגנה על החיילים". צילום: רויטרס"את הכסף היה אפשר להקדיש להגנה על החיילים". צילום: רויטרס

יותר מכל, נראה שההסכם מונע מרצון ישראלי לרשום "הישג" מדיני ומאינרציה דיפלומטית כתוצאה מהתמשכות המשא ומתן. ממשלת ישראל הייתה צריכה להיות ערה יותר לשינויים במעמד הטורקי ולהעלות את מחיר ההסכם או להימנע ממנו כליל. את כספי הפיצויים, בסך יותר מ־20 מיליון דולר, היה צריך להשקיע בהגנה על חיילי צה"ל מתביעות ובהרתעת תובעים אחרים, ולא בהתחייבות טורקית להימנע מצעדים נוספים, שאינה שווה את הנייר שהיא נכתבת עליו.

שוב ושוב טועות ממשלות ישראל מימין ומשמאל בקריאת האותות מהמזרח התיכון. הפגנת נדיבות אינה סימן לכוח כאן, אלא לחולשה. ישראל מנתחת את ההסכם עם טורקיה במונחים מערביים, אבל האמת היא שמעמדנו התערער השבוע, וללא שום צורך אמיתי.