מן קצר אחרי מותה של אמה, אידה בורוכוביץ', במהלך מבצע אנטבה, חלתה בתה, איה אורן. “הרופאים אמרו לי שזה בגלל הטראומה של המוות, אבל לא היה לי למי לפנות", היא נזכרת. “אף אחד לא תמך בנו. כשביקשתי פסיכולוג, אמרו לי שמשפחתי יכולה לממן את הטיפול. נחשבנו להורסי השמחות. המבצע היה כל כך מוצלח, אף אחד לא רצה להיזכר באזרחים שנהרגו בו. אפילו בבית הספר שבו למדה בתי העדיפו להזכיר את המבצע בלעדיהם".

בורוכוביץ' היא אחת משלושת האזרחים שנהרגו בפעולת חילוץ בני הערובה ממטוס אייר פראנס החטוף ב–4 ביולי 1976. איה אורן מספרת על שנים של התעלמות. הצבא שמעולם לא הסביר למשפחה איך נהרגה אמה, החטופים ששוחררו ולא הזמינו אותה לאירועי הזיכרון השונים. 
 

“בכל הזמן שחלף מאז אף אחד לא התעניין בנו", אורן מוסיפה. “30 שנה אחרי המבצע התברר לי שהוריו של ז'אן ז'אק מימוני, הרוג נוסף בפעולה, גרו קרוב אלינו, בבת ים, ואנחנו לא ידענו. אולי היינו יכולים להתקרב אליהם ולהתאבל יחד. גם לא צירפו אותי לנסיעות לאנטבה, לא הייתי חלק מאירועי הזיכרון. אני משתתפת בצערי בתוך הבית שלי, לבד. ואם אני מתקשרת למארגנים אחרי שנודע לי מהתקשורת על אירוע כלשהו, אומרים לי שהם לא הצליחו למצוא אותי".
 

בורוכוביץ', בת 56 במותה, נולדה בברית המועצות. בעלה הראשון נהרג במלחמת העולם השנייה. היא הצליחה לברוח עם בנה, בוריס שליין, למוסקבה, שם נישאה לבנדיקט. לבני הזוג נולדו שתי בנות, איה ואירנה, והם חלמו לעלות לארץ. הם הגישו כמה בקשות עלייה אך נענו בשלילה, ובאוגוסט 1969 שיגרו מכתב ליו"ר נשיאות הסובייט העליון, נשיא ברית המועצות בפועל, ניקולאי פודגורני, וביקשו שיתיר להם להגיע לישראל. שנה אחר כך הם קיבלו אור ירוק ונחתו במרכז קליטה בחיפה. 

 

שבועות אחרי חתונת בתה


בוריס התפרסם כשכתב מאמר בעיתון “דבר", שבו קרא להגביר את המאבק למען מסורבי העלייה מברית המועצות. הוא גם שלח מברק תמיכה למאיר כהנא, שהטריד בארצות הברית דיפלומטים רוסים בנושא. בתום שנה בארץ הוא עזב לצרפת. ביולי 1976 התחתנה הבת אירנה. בוריס הגיע לחתונה בישראל וחזר לצרפת עם אמו, שביקשה לבקר את משפחתו. שניהם היו יחד בטיסת אייר פראנס החטופה, שנחתה לבסוף באנטבה, אבל רק הבן חזר. בשדה התעופה, בעוד הם ממתינים לקרוביהם, בישרו לבני המשפחה שהאם, אידה, נהרגה. 
  

"המשפחה נשארה לבד", אידה בורכובי' ז"ל"המשפחה נשארה לבד", אידה בורכובי' ז"ל


בורוכוביץ' האב נפטר לפני שנים ספורות, בגיל 103. “הוא היה צלול עד יומו האחרון", אומרת אורן. “הוא חי עם אמי 25 שנה ואחר כך עוד 38 שנה בלעדיה. לאורך כל השנים אמר שלעולם לא ימצא אישה כמוה, או אפילו מי שתתקרב אליה. עד יום מותו הוא דיבר על חסרונה".
 

עד היום בני המשפחה לא יודעים בוודאות כיצד נפגעה האם. העיתונאי דב גולדשטיין פרסם בזמנו ב"מעריב" שבורוכוביץ' נפטרה מהתקף לב בדרכה מאולם ההמתנה בשדה התעופה באנטבה אל המטוס שהחזיר את בני הערובה לישראל. “הנה היא, מלקטת כל שריד של כוח. אבל הלב, הלב... איזו תכונה מוזרה, להיכשל דווקא בעת שהוא דרוש כל כך, חיוני כל כך", כתב. 
 

מבירורים שעשתה המשפחה עלה שבורוכוביץ' ישבה ליד מימוני בטרמינל, המקום שבו הוחזקו בני הערובה, כשחיילי צה"ל פרצו פנימה. מימוני נעמד מיד, וגם אידה קפצה על רגליה. החיילים, לפי אחת הגרסאות, היו בטוחים שז'אן ז'אק הוא אחד המחבלים וירו בו. בורוכוביץ' שהייתה לצדו נהרגה אף היא. בראיון ל"מעריב" לפני כ–15 שנה חזרה אורן על הגרסה הזאת. דובר צה"ל מסר אז בתגובה שהמוות נגרם מאש מחבל, אולם בשל הזמן הרב שחלף אין לצה"ל יכולת לבדוק את פרטי האירוע. 
 

מאות הגיעו להלוויה בבית הקברות בחולון. הרב הצבאי הראשי, מרדכי פירון, אמר שהייתה קורבן לשנאה תהומית של המרצחים לעם ישראל. “בורוכוביץ' נפלה על קידוש השם", אמר השר גד יעקבי. זרים מטעם נשיא המדינה, ממשלת ישראל, הכנסת, המשטרה וגופים נוספים הונחו על קברה. שלושה ימים אחר כך טענו בני המשפחה שתכשיטים יקרי ערך שבורוכוביץ' נשאה לא הוחזרו להם.
 

“המבצע היה מעשה גבורה", אומרת אורן, “אבל לא בשבילנו. אנחנו נשארנו לבד, ללא תמיכה וללא עזרה. מתעלמים מאיתנו כדי שלא נהרוס את השמחה".

הסיפור שלנו
 

260 נוסעים ואנשי צוות היו בטיסה מישראל לפריז, ובכללם 105 יהודים. המטוס עצר לחניית ביניים באתונה. החוטפים היו שני מחבלים גרמנים, חברים ב"תאי המהפכה", ושני פלסטינים, אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין. תחילה הם הנחיתו את המטוס בבנגאזי, לוב, שם הוא תודלק, ואל הרביעייה הצטרפו עוד שלושה מחבלים פלסטינים. משם הם טסו לאוגנדה.
  

"בשבילנו לא הייתה חגיגה", חזרת חטופי אנטבה. צילום: ארכיון צה"ל"בשבילנו לא הייתה חגיגה", חזרת חטופי אנטבה. צילום: ארכיון צה"ל


ביום השלישי לחטיפה רוכזו הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן, ושאר הנוסעים שוחררו. ארבעה הרוגים היו במבצע. מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו; ושלושת בני הערובה, בורוכוביץ', מימוני ופסקו כהן. נוסעת נוספת, דורה בלוך, נרצחה בבית החולים בקמפלה, בירת אוגנדה, לשם נלקחה אחרי שחשה ברע בבית הנתיבות, שם הוחזקו החטופים. מבין הקורבנות זכורים בעיקר נתניהו ובלוך. חלק מבני המשפחות מרגישים שקרוביהם נשכחו. 
 

"זוכרים רק את דורה בלוך ויוני נתניהו"



 

“לא כולם מכירים את הסיפור שלנו", אומרת ציפורה גונן, בתו של פסקו כהן. “למרות השנים הרבות שחלפו מאז המבצע, עדיין יש אנשים שלא יודעים שבאנטבה היו עוד הרוגים מלבד יוני נתניהו ודורה בלוך. לפעמים כשאני מספרת לאנשים שאבי נהרג באנטבה, הם חושבים שיוני נתניהו היה אבא שלי. מצד אחד, זה מכעיס, אבל אני גם יכולה להבין למה לא מכירים אותם. המבצע נצרב בתודעה כדבר גדול, סיפור הצלחה ענק, וההרוגים מעכירים כביכול את השמחה. מצד אחד, אני רוצה להגיד, אל תשכחו את אבא שלי, הוא שילם מחיר יקר. מצד שני, אי אפשר להתווכח כל הזמן עם כולם ולהסביר שהיה לך אבא שנהרג באנטבה, רק שכחו אותו. לפעמים אני אומרת לעצמי שאם המבצע עושה כל כך טוב לעם שלנו, אז למה לקלקל. כולם באופוריה סביב אנטבה, אז למה שאהיה משביתת השמחות".
 

במשך השנים, אומרת גונן, היא ניסתה לפרסם את סיפורו של אביה. “פעם אפילו כתבתי מכתב לאחד העיתונים", היא אומרת, “זה היה אחרי שהם הזכירו רק את דורה בלוך ואת נתניהו בין ההרוגים ולא כתבו אף מילה על שלושת הנוספים. הם אפילו לא חזרו אלי. באיזשהו שלב הרמתי ידיים, אמרתי שככה זה. כנראה שאין לי הרבה מה לעשות, אף על פי שלא מגיע לאבא שלי ולהרוגים האחרים שישכחו אותם".
 

פסקו, בן 52 במותו, היה מנהל סניף קופת חולים מאוחדת בחדרה. יחד עם אשתו חנה ושני ילדיהם, קובי בן ה–13 וציפורה בת ה–8.5, הם טסו לטיול באירופה - ומצאו את עצמם באנטבה. גונן אומנם הייתה לצדו של אביה כל העת, אולם עד היום היא אינה יודעת איך נהרג. במהלך חילופי האש כהן קם מהרצפה כדי לחפש את בנו, נורה ונפצע והועבר לבית חולים בקניה, שם מת מפצעיו. בספר “סיירת מטכ"ל" כותב משה זונדר שכהן “נפגע כנראה מאש לוחמי היחידה שירו לעבר המחבל בצד השמאלי המרוחק של האולם".

"ראינו שהפציעה חמורה", פסקו כהן ז"ל"ראינו שהפציעה חמורה", פסקו כהן ז"ל

 

“למשפחה שלנו זה אף פעם לא שינה איך אבי נהרג", אומרת גונן, וחוזרת אל הרגעים הדרמטיים. “ההורים שלי ניסו להפחית את המתח ואת הלחץ כדי שאחי ואני נישאר רגועים, הם ניסו לתת לנו תחושה שהכל יהיה בסדר, אבל גם כילדה קטנה הבנתי שקורה משהו רע. את כל השבוע שקדם לחילוץ אני זוכרת כחוויה קשה, אבל אצלי ההיסטריה התחילה כשירו באבא. הטראומה שלי היא כמו של כל ילד שראה הורה שלו נהרג בפיגוע. זה קשה וזה תמיד יהיה קשה. 

“תוך כדי הפינוי עלינו למטוס הרקולס של חיל האוויר ואבי הועבר לבית חולים בקניה. אני זוכרת איך הריצו אותנו למטוס ואמרו לנו לא לדאוג, יעלו את אבא למטוס באלונקה. למחרת, כשכבר היינו בארץ, אמרו לנו שאבא לא החזיק מעמד ונפטר מפצעיו. זה לא הגיע בהפתעה, מפני שלא היינו אופטימיים, ראינו שהפציעה שלו הייתה קשה. אמי גם הייתה אחות במקצועה, ניסתה לטפל באבי, לחבוש אותו, אבל הבינה שהיא לא מצליחה לעזור לו". 

 

"ציון האירוע הפך לפסטיבל"


גונן מספרת על האבל הפרטי שלה מול האופוריה הלאומית: “הפעם האחרונה שראיתי את אבי הייתה כשהמטוס הוריד אותו בקניה. הגענו לארץ בלעדיו, כאן הייתה שמחה גדולה, אנחנו כמובן לא השתתפנו בחגיגה. המשפחה של אמי באה לאסוף אותנו משדה התעופה, לקחו אותנו למושב בתענכים, שם גרו בני משפחתה של אמי. למחרת הגיע למושב איש צבא שבישר לנו שאבי נפטר. אם הייתי חוזרת מאוגנדה עם אבא שלי, בטח גם אני הייתי חוגגת, אבל אצלנו במשפחה המבצע מתקשר רק לאבל. במשך 40 שנה אנחנו יושבים בשקט. בשנים הראשונות היינו עסוקים בהישרדות הנפשית שלנו. המסע לשיקום האישי היה ארוך. בזמן שכל המדינה התעסקה עם מבצע אנטבה, אנחנו היינו במקום אחר לגמרי.

“כמה חודשים אחרי המבצע חגגנו לאחי בר מצווה", נזכרת גונן. “זאת הייתה בר מצווה באבל. היה קשה לשמוח בלי אבא. הוא היה מרכז המשפחה. מבוגר מאמי בשנים רבות, מנטור וחבר שלה. היא מצאה את עצמה לבד עם שני ילדים קטנים והחליטה לקחת את האבל למקום של עבודה. בהתחלה היא המשיכה לעבוד בחנות בחדרה ואחר כך הקימה רשת של מכונים לאבחון רפואי. היא נשבעה שהילדים שלה לא יסבלו יותר בחיים אחרי מה שעברנו באנטבה. היא קרעה את עצמה כדי שנחיה טוב. אחי ואני חייבים לה הרבה. אין הרבה בנות שמעריצות את אמא שלהן כפי שאני מעריצה את אמי". 
 

גם ציפורה, תושבת הרצליה, וגם אחיה קובי, שמתגורר בקריית מוצקין, עובדים היום בעסק המשפחתי, יחד עם אמם, שעברה מחדרה להרצליה. “נשארנו צמודים, בלתי נפרדים" אומרת הבת. 
 

גונן לא נוהגת לקחת חלק באירועים לציון מבצע אנטבה. הפעם זה אחרת. “השנה דווקא השתתפתי, זה נעשה פסטיבל, כבר הוזמנתי לשני אירועים, אם כי לא לטיסה של ראש הממשלה לאפריקה", היא אומרת. “אני מבינה שזה לא פשוט להזמין עשרות חטופים, אבל זה מסקרן אותי. הייתי רוצה לחזור לשם, אף על פי שאני פוחדת, לא יודעת איך אגיב. אין לי מושג איזה שדים ייצאו אצלי. זה יכול להיות סגירת מעגל או אסון. האמת, קצת מוזר בעיני שבכלל לא פנו אלי ולא שאלו אם אני רוצה להצטרף לנסיעה".
 

בתקופה האחרונה יצרה גונן קשר עם שאר הילדים שנחטפו במטוס אייר פראנס. “זה עושה לנו טוב", היא מסבירה. “בזמנים ההם היה יקר לטוס, ורק ילדים מעטים הצטרפו להוריהם. היינו בסך הכל שמונה ילדים במטוס".
 

בתחילת השבוע התכנסו אותם ילדים לאירוע בחסות הנשיא לשעבר שמעון פרס, שבזמן המבצע כיהן כשר הביטחון. אחרי יומיים התקיים טקס נוסף לציון המבצע. “הבן שלי, חייל קרבי, שאל אותי למה מציינים השנה את האירוע בכזו עוצמה", היא מספרת. “הרי לא עשו את זה לפני עשר שנים או לפני 20 שנה. לא סתם אני מציינת שבני חייל קרבי. בשבילי יש לזה משמעות רבה. אני זוכרת איך החיילים חילקו לנו בהרקולס שמיכות וסוכריות חמוצות ואיך הסתכלנו עליהם בהערצה. ישבתי בהרקולס על הרצפה ופשוט הערצתי את החיילים. הבנתי שהם סיכנו את החיים שלהם ובאו עד אנטבה כדי לקחת אותי הביתה. עד היום כשאני רואה חיילים אני נמסה".

 

חשבו שהוא מחבל בגלל צבע עורו


 

את רוב פרטי שבוע החטיפה והשהות בטרמינל באנטבה גונן לא זוכרת במדויק. את מימוני, אז בן 19, היא זוכרת היטב. “הוא שיחק איתנו, הילדים", היא מספרת, “ניסה להשכיח מאיתנו את העובדה שאנחנו שבויים. בעיני הוא דמות מופת".

הגן על הילדים מהמציאות, ז'אן ז'אק מימוני ז"להגן על הילדים מהמציאות, ז'אן ז'אק מימוני ז"ל

 

ז'אן ז'אק מימוני נורה בשוגג בידי שני לוחמים של סיירת מטכ"ל, כנראה בשל צבע עורו הכהה. חשבו שהוא אחד המחבלים. עם זאת, במהלך השנים קיבלה המשפחה מידע סותר על נסיבות מותו. תחילה נאמר לה שמת מהתקף אסתמה, אחר כך הגרסה הרשמית השתנתה לרימון יד שהשליכה המחבלת הגרמנייה בריגיטה קוהלמן. בתקשורת פורסם שהמחבלת גילתה עניין רב בנתינות הכפולה של ז'אן ז'אק, שהיה אזרח ישראלי וצרפתי. היא גררה אותו לפינת האולם, עוד לפני שהחיילים פרצו פנימה, וירתה בו למוות. במלאת עשור למבצע, טען אביו כי ראה את גופתו, שהייתה מרוססת בקליעים, בעוד לקוהלמן לא היה כלל נשק. בסרט “לחיות או למות באנטבה" של הבמאי אייל בורס נראים הוריו של מימוני מזהים את גופתו. האב ההמום מבחין בפצעי הירי, אף על פי שנאמר לו באופן רשמי שבנו מת מהתקף אסתמה.
 

מימוני, אח צעיר לחמש בנות, נולד בצרפת. כשהיה בן 14 הוריו עלו לארץ והתגוררו בנתניה. אביו, רוברט, קצין לשעבר במשטרת צרפת, עבד בקונסוליה הצרפתית בתל אביב. ז'אן ז'אק למד בבית הספר הצרפתי ביפו. בטרם סיים את לימודיו נסע לפריז, לקרובי משפחה. לבקשת חבר שינה את תאריך הטיסה המיועד, כדי שיוכלו לטוס יחד. החבר ניצל, ז'אן ז'אק נהרג.
 

“אנחנו לא חוגגים את מבצע אנטבה", אומרת אחותו, מרטין מימוני, שעובדת אף היא בקונסוליה הצרפתית. “ההתאוששות מהמוות הייתה קשה. אמא שלי חלתה זמן קצר אחרי המבצע. לאבי היה קל יותר להתמודד מפני שהוא עבד מחוץ לבית, אבל אמי שהייתה לבד התקשתה להתגבר על האבל". רוברט מימוני נפטר לפני כשש שנים. האם, רחל, נפטרה לפני כשנתיים. שתיים מהאחיות גרות בארץ, האחרות בחו"ל. “בשבוע שעבר אחותי באה מצרפת, הלכנו לקבר של אחי ושרנו", מספרת מרטין. “הוא היה בחור צעיר שאהב לשיר ולנגן בגיטרה, וככה אנחנו זוכרות אותו, עם שירה ונגינה. לא פעם אני חושבת מה היה קורה איתו היום. בטח הוא היה נשוי עם ילדים. זה כאב שלא עובר. איך אפשר לשכוח ילד כמו ז'אן ז'אק".
 

המדינה שכחה אתכם?

“לא הרגשתי שנשכחנו. הוזמנו לאירועים, אבל הורי בדרך כלל לא הלכו אליהם. אבל זה נכון שלא אחת מזכירים רק את יוני נתניהו כהרוג של המבצע ושוכחים את האזרחים שלא חזרו משם".

 

החיילים הבטיחו - יהיה בסדר


 

חלק מבני משפחות ההרוגים תוהים, כאמור, מדוע שכחו אותם, בעוד דורה בלוך נותרה בזיכרון הלאומי. בלוך טסה לצרפת עם בנה, הדיפלומט אילן הרטוב, לחתונה של בן נוסף, דניאל, בארצות הברית, דרך פריז. ביום השישי לשהות באנטבה נתקעה חתיכת בשר בגרונה של בלוך ורופא אוגנדי המליץ להעביר אותה לבית חולים מקומי. הרטוב ביקש להצטרף אליה, אבל החוטפת הגרמנייה התנגדה. בלוך הרגיעה את בנה. “אל תדאג, אילן", היא אמרה, “אהיה בסדר, אף אחד לא יפגע באישה זקנה". 
 

יום אחרי שהחטופים חזרו לישראל נכנסו אנשיו של אידי אמין לחדרה של בלוך (73), בבית החולים בבירה קמפלה, ואילצו אותה לרדת במדרגות. בלוך צעקה בניסיון ללכוד את תשומת לבם של אנשי הצוות הרפואי, אבל נחנקה ואז נורתה למוות מחוץ לבית החולים על ידי סגן מנהל משטרת הביטחון של השליט האוגנדי. שלוש שנים אחר כך גופתה הוחזרה לישראל.
 

שלושת בניה, אילן הרטוב, העיתונאי דניאל בלוך שהיה עורך “דבר" ובנימין בלוך, מהנדס חשמל, נפטרו מאז. איילת הרניק, בתו של הרטוב, שהייתה נשואה לרוני הרניק, אחיו של גוני הרניק שנפל בכיבוש הבופור בלבנון, נהרגה באסון ורסאי.

רצחה באכזריות, דורה בלוך ז"לרצחה באכזריות, דורה בלוך ז"ל

 

“בשבילנו מבצע אנטבה היה אבל שמהול בשמחה", אומרת מרים הרטוב, אלמנתו של אילן. “כשהוא חזר עם כל החטופים שמחנו, אבל למחרת נודע לנו שהרגו את דורה. הוא סיפר לי שלא רצה לעלות למטוס לארץ, אבל אחד המפקדים אמר לו שלא ידאג, מחר הם יטפלו בהחזרתה של אמו. אילן לא האמין שזה הגיוני, הרי חיילים ישראלים לא יחזרו לאוגנדה כדי לשחרר את דורה מבית החולים. התקווה הייתה שהאוגנדים ישחררו אותה, אבל הם החליטו להתנקם בה על המבצע".
 

את יכולה להבין את משפחות ההרוגים שלא מבינות למה היא בת הערובה היחידה שנותרה חרותה בזיכרון?

“דורה הייתה מקרה מיוחד. היא הוצאה מבית החולים בצורה אכזרית ונרצחה על ידי אנשיו של אידי אמין. אין הרבה מקרים כאלה. האחרים נהרגו בזמן המבצע וזה היה צפוי".