מה לדעתכם משותף לאנואר סאדאת, ניקולאי צ'אושסקו, נלסון מנדלה, מרגרט תאצ'ר, פייר אליוט טרודו ומנחם בגין? ככל שתנסו לנחש, ספק רב אם מי מכם יודע שפרט להיותם מנהיגי מדינות שהחזירו זה מכבר את נשמתם לבורא, הם, ורבים אחרים, מגלים נוכחות באוסף מרשים של צילומים עם הקדשות אישיות שמציג לנו דן פתיר, ראש וראשון ליועצי התקשורת לראשי הממשלה, החוגג היום את יום הולדתו ה־85.

“הטוב שבדוברים השתקנים" כינה אותו, בעקבות פעילותו מאחורי הקלעים, מנחם בגין, שבהתנער משיקולים פוליטיים קטנוניים ירש אותו מקודמו, יצחק רבין, ושיתף אותו במשא ומתן בקמפ דיוויד. “את המפגשים השונים הייתי מתעד ברישום ראשי פרקים מהם", מספר פתיר ומשתדל להעלות חיוך על פניו, “כנראה זה החוש ההיסטורי שאולי מקנן אצלי והנחה אותי לעשות כן ואגב כך לצפות להקדשה מהמנהיגים שאיתם צולמתי".

פתיר עצמו, הלוקה בבריאותו מאז כשל בניתוח שנעשה לו בעמוד השדרה, הופתע לגלות תוך כדי היערכות לאוטוביוגרפיה משלו - שבה יסופר על לא מעט מעמדים היסטוריים שלהם היה עד - עד כמה מגוון ונדיר האוסף שברשותו.

פתיר, לבית פכטר, נולד בתל מונד להורים ממייסדי היישוב. נטייתו לעיתונאות הייתה מובנית אצלו. “כבר בהיותי בכיתה ג' פורסמה הכתבה הראשונה שלי ב'דבר לילדים'", מציין מי שכתלמיד תיכון כתב בקביעות ל"דבר" על ספורט. לאחר לימודי מדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטה בירושלים, היה משדרי השעה העברית ב־BBC בלונדון. במעלה שנות ה־60, כשלמד בהארוורד ועבד בתקשורת ובהסברה בשגרירות ישראל בוושינגטון, הגיע לשם השגריר יצחק רבין. כשזה שב ארצה והתמנה לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל, קרא לפתיר לשמש כיועץ התקשורת שלו.

“משום מה רבים חושבים בטעות שהכל התחיל בביקור ההיסטורי של סאדאת בירושלים", אומר פתיר, “אבל היו מהלכים שקדמו לכך. אני זוכר את אחת הנסיעות הסודיות של רבין, באוקטובר 76', מחופש כאחד מהביטלס. הוא טס באופן חשאי לצרפת ומשם הטיס אותו מטוס מרוקאי לרבאט, לפגישה עם מולאי חסן השני, מלך מרוקו".

רבין סיפר לך מה הוא חיפש שם?

“לדבריו, הוא ביקש את עצת המלך עם מי ממנהיגי ערב רצוי ואפשרי לו להידבר. אולי תופתע, אבל הוא לא המליץ על נשיא מצרים. ‘סאדאת חלש מדי', קבע ושגה, כשהמליץ על חאפז אסד, שליט סוריה".



סוד המעטפה הריקה


לדברי פתיר, הוא בכלל לא היה אמור להיות בקמפ דיוויד. “כאיש אמונו של רבין, עם המהפך בבחירות 77', הגשתי באופן טבעי את התפטרותי", הוא מספר, “רבין הורה לי ולאנשי לשכתו האחרים לא להשאיר אדמה חרוכה. ‘תישאר עם בגין עד שיחליפו אותך', אמר לי. חיכיתי להחלפה ותוך כדי כך הצטרפתי אליו בנסיעתו הראשונה לוושינגטון. כשחזרנו מהנסיעה, שבמהלכה התקרבנו זה לזה, שאלתי את בגין, שנהג לכנות אותי בהומור ‘הבחור מהנוער העובד', מי המחליף שלי. ‘אתה' הודיע לי".

"רבין אמר לי, אל תשאיר אדמה חרוכה". קמפ דיוויד, רפרודוקציה"רבין אמר לי, אל תשאיר אדמה חרוכה". קמפ דיוויד, רפרודוקציה

פתיר איננו שוכח כיצד נרקם הביקור המפעים של סאדאת בישראל: “אז, בנובמבר 77', הייתי עסוק בסידורים אחרונים לקראת נסיעה ללונדון, כדי להכשיר שם את הקרקע לביקור היסטורי של בגין, מי שהנהיג את מחתרת האצ"ל במאבקה בבריטים. תוך כדי הגיעה אלי שיחת טלפון. מעברו השני של הקו שמעתי את קולו המוכר של השדר הנודע וולטר קרונקייט. ‘תשיג לי את בגין', ביקש. כששאלתי אותו מה קרה, השיב שזה עתה סיים ראיון לווייני עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שבו אמר לו - ‘אם אני מקבל הזמנה, אני בא בשבוע הבא לירושלים".

הטלת פצצה?

“לא בדיוק. הפעם ההפתעה לא הייתה מושלמת. בנאומו בפני מועצת העם המצרית, חמישה ימים קודם לכן, הצהיר סאדאת - ‘אני מוכן לנסוע לכל העולם, אפילו לירושלים, בשביל בני', והתכוון ל'חיילי''. אבל אפילו רעייתו, ג'יהאן, העירה לי כעבור זמן, כי הייתה בטוחה שבעלה השמיע את ההצהרה לצורך המליצה. מסתבר שעד כדי כך לא ירדו למשמעות דבריו של סאדאת, שערפאת, שישב בשורה הראשונה לצד סגן הנשיא דאז, חוסני מובראק, היה בין מוחאי הכפיים".

נענית לקרונקייט?

“בוודאי. יצאתי מיד למלון ‘הילטון' בתל אביב, שם נאם ראש הממשלה בפני נשות ויצ"ו קנדה. כשהגעתי לשם, ראיתי את בגין יושב על הבמה ואוכל מרק כמו כולם. ניגשתי אליו ולחשתי לו באוזן מה שלחשתי. אם הוא היה מופתע, הוא לא החצין את הרגשות שלו. כשבגין הציע להשמיע מעל הבמה הזמנה רשמית לנשיא המצרי, אמרתי לו שסאדאת מצפה להזמנה אישית וקרונקייט - לראיון, שאגב בוצע ממשרדו של מנהל המלון. בגין הזמין את סאדאת ללא היסוס".

כאן מאזכר פתיר קוריוז מאז. לרגל ההזמנה מבגין, שהגיעה למצרים באמצעות השגריר האמריקאי בישראל, סמואל לואיס, כינס סאדאת מסיבת עיתונאים באיסמעיליה, שם שהה. מול עיתונאים רבים שנכחו בה פנה אל סגנו מובראק, וביקש ממנו את מכתב ההזמנה מבגין, כדי להציגו קבל עם ועולם. כאן החוויר מובראק ולחש - ‘יא ראיס, שכחתי את המכתב בקהיר'. ‘תן לי מעטפה ריקה', התעשת סאדאת. לא ייאמן כי יסופר, ההזמנה שבה נפנף סאדאת לעין כל לא הייתה אלא מעטפה ריקה.

"קרא לי הבחור מהנוער העובד", דן פתיר עם מנחם בגין,. רפרודוקציה"קרא לי הבחור מהנוער העובד", דן פתיר עם מנחם בגין,. רפרודוקציה

“אגב, מובראק היה זה שהציע את ה־19 בנובמבר 77' כמועד הביקור של סאדאת", מגלה פתיר, “'אתה תהיה המנהיג המוסלמי הראשון שיתפלל במסגד אל־אקצה בעיד אל־אדחא, חג הקורבן', שכנע אותו. אני עצמי שאלתי את סאדאת כעבור שנתיים, כשביקרתי אותו בארמונו באלכסנדריה, איך נענה דווקא לבגין לאחר שהתעמת עם גולדה ובעצם גם עם רבין. סאדאת השיב לי שחיפש בישראל מנהיג חזק שיוכל להעביר במערכת הפוליטית הישראלית החלטה על שלום והגיע למסקנה שזה יוכל להיות רק איש ימין. הוא גם גילה לי מתי הבשילה אצלו ההחלטה לבוא לירושלים - זה היה בטיסה מבוקרשט לטהרן, בדרך לביקור אצל השאה. ‘כשהייתי בשמי טורקיה, מעל הררי אררט, עלה בי הרצון להיות בירושלים'".

לדברי פתיר, הביקור הדרמטי של סאדאת כמעט לא התרחש. דיווחים על ריכוזי צבא מצריים שנעו ממערב מצרים למזרחה העיבו על תחושת ההתרגשות. סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, הציע גיוס מילואים חלקי. “אתה מתאר לעצמך דבר כזה ערב בואו של סאדאת?", שואל פתיר, “אבל בגין ידע לקחת אחריות פוליטית ממדרגה ראשונה. ‘אין גיוס, הביקור יתבצע!', הוא קבע. לימים הסבירו המצרים כי אכן הזיזו כוחות, לאחר שראו ריכוזי צבא ותמרונים בצד שלנו.

“כשסאדאת הגיע לשדה התעופה, שפשפנו את העיניים להיות בטוחים שזאת המציאות. כשנפרש השטיח האדום, היה מי שהתלחש לגבי מה שעלול לקרות אם במקום סאדאת ופמלייתו תצא מהמטוס חוליית מתאבדים מצרים ותקטול את כל הצמרת הישראלית".

הצמרת נכחה שם, מן הסתם “בהרכב מלא. כשבין מקבלי הפנים הוצג בפניו הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, שהביע ספקות לגבי הביקור, העיר לו סאדאת בחיוך - ‘זאת מלכודת, נכון?', ‘יס, סר', השיב מוטה. הכי דרמטי שם היה כשנעצר ליד גולדה מאיר. לשניהם היה חשבון פתוח ממלחמת יום כיפור. כשתהיתי מי יושיט ראשון את ידו, ראיתי את גולדה עושה את המחווה. ‘חיכיתי לרגע הזה הרבה שנים', אמרה לו. ‘גם אני, גברתי', השיב לה סאדאת בנימה מבוישת".



הרווח של כולם



את הצלחת ועידת קמפ דיוויד, כעבור כמעט שנה, תולה פתיר ב"מפגש אינטרסים של שתי המדינות והמנהיגים שלהן". “כולם יצאו מורווחים", הוא סבור, “האחד קיבל הסכם שלום חתום ראשון מאז 48' מהמדינה הערבית הגדולה ביותר, והאחר קיבל את כל סיני. האווירה בקמפ דיוויד הייתה נחמדה מאוד. הסתובבנו שם בלבוש ספורטיבי, פרט לבגין, שלכל היותר הסתובב בלי עניבה, לעומת חליפת הספארי הבהירה של סאדאת. קרטר די הפריד ביניהם. עד שאפשר להם להיפגש לקראת סיום, הם בכלל לא שוחחו.

“קרטר לא היה לגמרי ניטרלי כפי שהיה אמור להיות. סאדאת ידע לשבות את לבו בגינונים מחמיאים, כשכנראה שימש לו בבחינת מודל לחיקוי. בגין היה נימוסי מאוד, אבל הקשה על המארח בכך שהיה יסודי מאוד ולא היה מוכן להתפשר בנקודות השונות. עד שוויתר על כל סיני".

מדוע לדעתך התנהג כך קרטר?

“לפני הוועידה הוא הגיע הנה למסע של לחצים. לו ולבגין נקבעה שיחה בארבע עיניים במעון ראש הממשלה. מעבר לדלת שמעתי קולות רמים בוקעים מהחדר. קרטר, שהיה משוכנע שאנחנו מנסים לעכב את ההסכם, כבר עמד לתת הוראה לארוז לו את המזוודות ולנסוע הביתה. ניכר בו שהוא רצה להשיג הסכם בין ישראל למצרים בכל מחיר, מתוך הנחה שזה יביא לו תהילת עולם ואולי יעזור לו להיבחר שוב בבחירות כעבור שנה, דבר שלא קרה, חוץ מפרס נובל".

כמי שעמד ליד ערש השלום בין ישראל למצרים, מה דעתך על השלום הקר בין המדינות?

“אני הייתי בין אלה שלא ציפו כי בין המדינות האלה ישרור שלום כמו זה שישנו בין קנדה לארצות הברית. מה שחשוב זה שמאז כינון השלום לא הייתה מלחמה בין המדינות וחיי אדם נחסכו. מלכתחילה היה ברור שרבים מהמצרים לא היו חסידי השלום כמו סאדאת. צחוק הגורל הוא שהממסד המצרי היחיד שתמך ללא סייג במהלכי השלום שלו היה דווקא הממסד הצבאי, ששנים אחדות קודם לכן היה מעורב במלחמת יום כיפור".

לאורך השנים שימש פתיר בתפקידים ציבוריים שונים, בפרט בתחום התקשורת. בתפקידו הציבורי האחרון ניהל את “קרן אברהם", קרן אמריקאית־ישראלית, המפעילה פרויקטים יהודיים־ערביים. “אני מאמין גדול בדו־קיום בין יהודים לערבים", הוא אומר, “אם ברצוננו לשמור על חוסן המרקם החברתי במדינה, זהו צורך בעדיפות לאומית עליונה, לא פחות מביטחון, מחינוך או מכלכלה".

מאחורי נוכחותו המרשימה של פתיר, הסתתר כל השנים הומור מאופק, שבא לביטויו באוסף נדיר של קריקטורות שאסף עד שהפך למומחה מהמעלה הראשונה בנושא. על פועלו, כמי שבמרוצת הזמן אצר לא פחות מ־20 תערוכות של קריקטורות בארץ ובחו"ל, הוענק לו לפני שנתיים במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון פרס “עיפרון הזהב".

פתיר רואה בהומור עוגן להיאחז בו בשעות קשות. אל הצער הכבד על פטירתה ממחלה של בתו, גילי, הקיץ לפני 20 שנה, הצטרפה מחלתו, שמגבילה אותו בתנועותיו. פתיר איננו מוותר. “כעת אני כותב את הזיכרונות שלי", הוא מספר. אכן, הרבה עבודה עוד לפניו.