"על הבתים העמוסים יורד הלילה
הילדים כבר רחוצים ומוכנים
אני יורד אל השדרות וקצת עצוב לי
איך צעדנו כאן ולא יצא מזה דבר
במגדלים העצומים מעט חשוך
ותמיד נדמה שלא גרים שם אנשים
כי במסך עשן לא יספרו אותנו
כי לא סגרנו את העסקה הנכונה"

את השיר "מגדלים" כתב אדם גורליצקי, והוא מבצע אותו עם דני בסן, סולן להקת תיסלם. שיר על מחאה חברתית שיצאה לדרך בקיץ לפני עשור כדי למחות על מחירי הדיור החונקים ומצאה את עצמה ב־2021 עם מחירים הרבה יותר גבוהים. מכל אותם מאות אלפי אזרחים שיצאו באותם חודשים לוהטים לרחוב נותרו תמונות מרשימות וזיכרון שהולך ודוהה עם השנים.

"זו הייתה מחאה שהתפוגגה כנאד ברוח, והדבר היחיד שנשאר ממנה זה שיר", אומר בסן. "יצאתי אז לרחוב בשביל ילדיי. אני באיזה מקום התבגרתי וביססתי את מעמדי בתקופה שבה היה הרבה יותר קל להגיע לדברים, אבל מה עושים איתם? הם לא יגיעו בחיים לקורת גג, דברים שאנחנו השגנו בגלל שהורינו הורישו לנו. אני לא יודע מה אני אוריש, ונורא קשה לחיות ככה. האכזבה הייתה שהכל נשאר אותו הדבר ונהיה אפילו יותר גרוע. אני לא קורא לאלימות, חלילה, אבל באותה מחאה היו ילדים טובים. מין עדינות כזו. אמרו להם 'לכו', אז הם הלכו".

לפני עשר שנים דפני ליף נחשבה לז'אן ד'ארק הישראלית, לוחמת שתוציא אותנו מעבדות לחירות. אבל כנראה שהיא בעצמה לא רצתה להיות כזו. "דפני עשתה בזמנו דבר היסטורי", משוכנע רועי נוימן, שהיה ממארגני המחאה ומשמש בשנים האחרונות בעיקר בדוברות פוליטית. "היא הייתה בת 25 והוציאה מדינה שלמה אחריה. אני מסתובב במערכת הפוליטית כבר שנים ובגילה אף אחד לא חושב ככה. דפני פשוט פחות מתאימה לפוליטיקה".

ליף החלה את גל המחאה אחרי שהסתיים חוזה השכירות שלה במרכז תל אביב והיא התקשתה למצוא דירה חלופית. היא החלה לארגן דרך פייסבוק אנשים שנקלעו למצוקה דומה. "למדתי באותה שנה יחסי ציבור וקיבלנו משימה להכניס את עצמנו לעיתון, ואם זה יהיה לאחד העמודים הראשונים בגיליון סופשבוע, נקבל סטאז'", מספר נוימן.

"אחד החברים הטובים שלי עבד בסט עם דפני, שהייתה סטודנטית לקולנוע. הוא סיפר 'יש לי חברה שהולכת להקים אוהל מחאה על נושא הדיור'. אמרתי 'אחלה'. כתבתי לה הודעה בפייסבוק והיא סיפרה שתתקיים אצלה פגישה בדירה. הגעתי. כל אחד שם אמר איפה הוא גר ולמה המצב מציק. קבענו שנוציא אוהלים לשדרות רוטשילד, לא משהו מתוכנן מדי. דפני סיפרה שדיברו איתה מתוכנית 'הצינור' של גיא לרר, אמרתי 'סבבה, אני אעדכן אותם'. אמרה 'יופי, מעכשיו אתה הדובר'".

גם רגב קונטס הגיע במקרה לאותה פגישה מכוננת. הוא הכין באותם ימים סרט תיעודי על פייסבוק. "שנה שלמה נפגשתי עם אנשים שהיו חבריי בפייסבוק, ואחת מהם הייתה ליף, שפנתה אליי, כי ראתה שגם אותנו מפנים מהדירה", הוא מספר. "מבחינתי אותו מפגש היה אמור להיות יום צילום, סצינה בסרט. לא באמת חשבנו שאנחנו הולכים לקראת משהו גדול, למרות שהיה לי המון על הלב נגד המצב הכלכלי. הפגישות בהתחלה נראו כמו פעולה בתנועת נוער. אני הייתי זקן יחסית, בן 35, והשאר צעירים בני 25־26. צחוקים, שתייה, עישונים ודיבורים מהפכניים ונאיביים. באתי ליום צילום ונשארתי עשר שנים".

מה שהיה אמור להיות מחאה ספונטנית וקצרה, בטח לא פוליטית, הפך מהר למפלצת שלא נראתה בארץ. 160 ערי אוהלים, מאות אלפי מוחים מכל מקום. רופאים, אחיות, נהגי מוניות, אבות גרושים. ישראל התמלאה בשלטים.

"אנחנו למעשה הצתנו את גל המחאות עם מחאת הדלק", מספר זאב גראואר ממגדל העמק. "התחלתי מסיבה פשוטה. צפיתי בתוכנית 'לילה כלכלי' עם שרון גל, והיה שם דיון בוועדת הכספים בנושא מס הבלו על הדלק. לא הבנתי בכלל מה זה. מבחינתי, כאזרח פשוט, ששמע על העלאת המיסוי, זה צרם. שרון ראיין את ח"כ משה גפני שאמר 'אני נגד ההעלאה, זה מנוגד לעקרונות מצביעיי'. למחרת, באותה תוכנית, שמעתי שגל מדווח שגפני הצביע בעד. זה קומם אותי. לא הבנתי איך חבר כנסת הצביע נגד עקרונותיו. פתחתי קבוצת פייסבוק ומשם זה התגלגל. התחילו שיירות רכבים מגלילות לירושלים, מגלילות לחיפה. שיירות ארוכות של מחאה".

הקול שהחל כזעקה על מצוקת הדיור התפזר בלא מעט מוקדים. "הייתה החלטה שהיינו צריכים לקבל בזמן אמת", מספר נפתלי בוהדנה, שהיה בהנהגת המוחים. "האם אנחנו נשארים במחאת הדיור או שמאפשרים לה להתפרש על נושאים אחרים. התקיימו דיונים והתקבלה החלטה על התפרשות, כי המחשבה הייתה שמחאת הדיור תאבד באיזה שלב מכוחה. השאלה הייתה מה יותר חשוב - דיור או לאפשר לעם להביע את דברו".

עוד החלטה שהתקבלה כבר בהתחלה הייתה שאת עוצמת מאות האלפים שיצאו לרחוב לא יתרגמו לאלימות. "אני ושיר, בת זוגי, היינו הפלג שדגל בלהפוך את האירוע לוודסטוק, כיף", מספר קונטס. "שיר ארגנה את האומנים מהרגע הראשון, ואילו אני חילקתי בירות וארטיקים. עד אז לא היו מחאות כאלה והכל היה כבד, פוליטי, צמיגים בוערים. רצינו שהאירוע יהיה שמח ותוסס. למחאות לא אלימות יש יותר סיכוי להצליח, כי ברגע שמחאה הופכת לאלימה, אז קודם כל היא קטנה, ויש גם לגיטימציה למעוך אותה".

שיר נוסצקי היא בת זוגו של רגב מ־2009. היא הצטרפה אל ראשוני המוחים מתחילת הדרך והפכה לדמות מרכזית. "זו הייתה חבית שמן ענקית, ואנחנו למעשה היינו הגפרור", היא משוכנעת. "אצלנו זה נולד ממצוקת דיור, חוויה אישית, אבל אותה תקופה יצרה גל של אקטיביזם, שממש שינה דור".

את גל האקטיביזם מייצג אולי טוב מכולם יגאל רמבם. בעשור האחרון, מאז אותה מחאה חברתית, אין הפגנה שבה הוא לא משמיע את קולו, בטח בהפגנות השבועיות שהתקיימו מול ביתו של ראש הממשלה היוצא. "תסתכל כמה מאבקים נולדו במהלך העשור האחרון וכמה אקטיביסטים ואקטיביסטיות שיזמו מחאות בפריפריה, בתל אביב, בירושלים", רמבם החל למנות.

"תחום הלהט"ב, נגד הכיבוש, בעד דיור ציבורי, מאבק יוצאי אתיופיה. הכל זו תוצאה של עבודה קשה. עבודת רקמה בין קבוצות מדוכאות שהראינו להן שדיכוי הוא דיכוי. להגיע למצב שבכמעט כל הפגנה בבלפור צועקים 'צדק לאיאד' ו'צדק לסלומון' וחבר'ה מסתובבים עם חולצות של אברה מנגיסטו. זה הניצחון. לא הייתה מחאת 2020 בלי קיץ 2011. היינו חייבים להחזיק גחלת ומדי פעם להדליק ניצוץ. אנשים ממחאת 2011 נכנסו לארגונים, לעמותות. יש להם עדיין את זיק המהפכנות וככל שאנשים יחוו הצלחות של מאבקים אזרחיים, כך השריר הזה יהיה הרבה יותר מתורגל, גמיש ויוכל לבצע פעולות מורכבות בזמן קצר".

אז למה ב־2011 המחאה לא הצליחה?
"מ־2011 הופנמו והופקו לקחים למחאת 2020, ואני לוקח את זה כחלק מהעבודה שלי איך מתנהלים מול תקשורת והאם מכתירים מנהיגים. במובן הזה, מחאת 2011 לא אפשרה לקולות אחרים להתארגן ולקבל צורה, כי הייתה הנהגה מסומנת וברורה. מחאת 2020, לעומת זאת, אפשרה לכל קבוצה להתארגן, להציב יעדים, וחלק מזה כתוצאה ממאמץ גדול שלי עם קבוצות צעירות, להסביר להן שיוותרו על התהילה וההכתרה על ידי התקשורת. סיפרתי מה קרה לדפני.

"המציצנות הזו. כשיש פרצוף אחד, זה מקשה על התארגנות אחרת, עצמאית, וזה מקל על עבודת הצד שמנסה לחסל אותה. ניסיתי לגרום להם להבין שזה מה שיהרוג את המאבק. תראה איזה יופי, יש היום את 'חקירה עכשיו', 'קומי ישראל', 'החזית הוורודה', תנועת 'אין מצב', 'הדגלים השחורים', 'קריים מיניסטר'. קבוצות שאף אחת מהן לא נתונה לחסדי האחרת, אבל לכל אחת מיתוג וייחוד ויכולת לשתף פעולה במרחב מבלי שאיזו יבלית תחנוק אותן".

ב־2011 הייתה הנהגה לא ברורה. הזרקורים אומנם התמקדו בתחילת הדרך בליף, אבל מהר מאוד היה ברור שהיא רק אחד הקולות ושמאחורי הקלעים יש לא מעט מושכים בחוטים. "דפני ממש לא הייתה כזו, היא הייתה אחרת, והתמימות שלה הביאה אותה למקומה הנוכחי", משוכנע גראואר, מראשי המחאה. "אנשים דחפו אותה הצדה, שמו מרפקים, והיא גם לא התגלתה כאשת תקשורת מעולה. דפני ילדה טובה, והיו לה כוונות טובות, ולצערי הרב היו חזקים ממנה. כאלה שקיבלו את הפריים, והעסק הפך עם הזמן לקרקס, כי במקום מחאה הביאו אנשים לראות את שלמה ארצי ואייל גולן. ככה לא בונים מחאה, ואני יכול לספר לך שעות על נושא האגו. אני, למשל, לא חיפשתי את אור הזרקורים. לי הייתה מטרה להביא שינוי לילדיי, ולצערי אחרים נלחמו על כל מיקרופון. 'אני זה שהתחלתי, אני המוביל'".

בין חלק לא קטן של מובילי המחאה יש כעס עד היום על סתיו שפיר ואיציק שמולי, שמשדרות רוטשילד ניצלו את מעמדם והגיעו לצמרת מפלגת העבודה ומשם לכנסת. שפיר הייתה ממקימות מחאת רוטשילד, ואילו שמולי נכנס לפרונט כיו"ר התאחדות הסטודנטים.

דפני ליף  (צילום: פלאש 90)דפני ליף (צילום: פלאש 90)

סתיו שפיר (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)סתיו שפיר (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

איציק שמולי (צילום: פלאש 90)איציק שמולי (צילום: פלאש 90)



"ברגע שאתה אזרח פשוט, יצאת לרחוב, קיבלת כמה דקות של תהילה תקשורתית, אבל לא השגת דבר מחאתית ואתה נכנס למקום שמלכתחילה רקוב, אתה לא יכול לשנות דברים מהיסוד", משוכנע גראואר. "כשיצאתי למחאה, קיבלתי פניות מחברי כנסת ושרים שאצטרף אליהם. ישבנו בבתי קפה והבהרתי שכל עוד לא הבאתי הישגים משמעותיים לא אנסה לזכות בקידום פוליטי. מובילי המחאה שנכנסו לכנסת באו במטרה לקדם את האינטרסים האישיים של עצמם ולהתקדם פוליטית, חד־משמעית".

רמבם צוחק: "יו"ר התאחדות הסטודנטים לא באמת היה חלק מהמאבק. בחייך, זה לא אותנטי. יו"רים כאלה הם תמיד טרמפיסטים. הייתי אמור לדעת את זה, אבל אז היינו נאיביים. סתיו החליטה לממש את המניה, בחירה לגיטימית, אבל מבחינתי שגויה. עובדה, עשר שנים אחרי אני עדיין מהדמויות היותר רלוונטיות ומשפיעות במרחב הישראלי, מבלי לעשות אקזיט".

בעשר השנים שעברו שמולי ושפיר התגלו ככוכבים, אבל כגודל הזינוק כך גודל ההתרסקות. שניהם כבר לא בין 120 חברי הכנסת ורחוקים ממעגל מקבלי ההחלטות. ביקשתי לשוחח במהלך הכנת הכתבה עם ליף, שהתלבטה ובסוף ביקשה שלא להתראיין, עם שמולי, שביקש לא לדבר מסיבות אישיות, ועם שפיר, שלא מצאה אפילו דקה ועסוקה גם היום בלשנות את העולם. "אני בישיבת צוות שלצערי הולכת להתארך", הסבירה בפעם הראשונה. "אנחנו עדיין בישיבה, ממש מצטערת", התנצלה בפעם השנייה ונעלמה.

"להיות פוליטיקאי זו עבודה וצריך להיות טוב בזה", מסבירה נוסצקי. "ההרכב האנושי שהוביל את המחאה החברתית היה מעולה להובלת מחאות והרבה פחות מתאים לפוליטיקה. אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שעשור אחרי אין אפילו נציג אחד. גם עם כל הסיפורים על סתיו ושמולי, עובדה שהם לא מובילים את כנסת ישראל".

"מחאת 2011, בדומה למחאות חברתיות בהיסטוריה, לא תורגמה לכוח פוליטי", אומר קונטס. "זה לא קרה במצרים ולא במקומות דמוקרטיים כמו ספרד. הנה הזמנו את דני 'האדום' לקונגרס החברתי הראשון שאורגן אחרי קיץ 2011. דני היה מגיבורי המחאה של 68' שתלו בהם תקוות לשינוי והוא נהיה חבר בפרלמנט האירופי עם הירוקים. יש אנרגיות של מחאות, ויש אנרגיות של פוליטיקה, ולפעמים הן הפוכות".

אחרי שהוצגה חזית מאוחדת בפתיחה, אט־אט החלו להיכנס להנהגת מחאת 2011 אינטריגות ופוליטיקה. צוות בראשות הפרופסורים יוסי יונה ואביה ספיבק, שהוקם כדי לייעץ לראשי המחאה בנושאים כלכליים וחברתיים, לא מצא אצלם אוזן קשבת. "לא הייתה הלימה בין מחשבות המומחים לבין רצונות מרבית המוחים", פרופ' יונה משוכנע. "המוחים הגיעו לרחוב כמו מישהו שמגיע לרופא ואומר 'כואב לי', וכשעולה זעקה כזו אין בהכרח ידיעה באשר לדיאגנוזה ולפרוגנוזה, מה מקור הכאב. מחירים מטורפים של דירות, חינוך, רווחה.

יוסי יונה (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)יוסי יונה (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)


"הם הצביעו על הבעיה, אבל לא הייתה להם הבנה מעמיקה מה מקורה ובוודאי שהייתה מחלוקת לגבי הפתרון. אנחנו באנו עם גישה שאומרת 'קריסת מדינת הרווחה היא מקור הבעיות. רשת הביטחון שהמדינה אמורה לספק לאזרחיה הלכה ונפרמה, ולכן צריך לשקמה'. רוב המוחים לא רצו את זה. הרוב בא עם תפיסת עולם אינטואיטיבית, אינדיבידואליסטית, ליברלית, שאומרת 'אנחנו אנשי מעמד הביניים, קיימנו את חלקנו בחוזה הלא כתוב עם המדינה שאומר: רכשו מקצוע, תשתלבו בשוק העבודה וכך תרוויחו את עתידכם'. זה לא קרה. לכן הם לא ביקשו לשקם את מדינת הרווחה, הם ביקשו גמול הולם להשקעתם. מי שהבין זאת בצורה יפה וגם גרף דיבידנדים היה יאיר לפיד תחת הססמה 'שוויון בנטל'. מה זה אומר? תרמתי, מגיע לי. לא סתם אמר שהוא מייצג את מעמד הביניים".

במקביל להקמת הצוות של יונה וספיבק הקימה הממשלה את ועדת טרכטנברג, ועדה ציבורית שמינה ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשינוי חברתי־כלכלי. בראש הוועדה עמד פרופ' מנואל טרכטנברג, ששימש כראש הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. "בהישגים שאליהם הגענו יש את מה שהושג מיידית, חינוך חינם לגילאי 3־4 שיושם תוך שנה וחצי, מהלך חסר תקדים שנותר יחיד במינו בעולם", מספר פרופ' טרכטנברג. "התחום שהיה כישלון גדול וגם בימים אלה מדברים עליו הוא הדיור. הכישלון שם צורם כי המחאה החלה בגלל חוסר היכולת של צעירים להגיע לפתרון, ולא רק שהבעיה לא נפתרה, אלא היא הוחמרה שבעתיים, כי עליות המחירים נמשכות. זה כישלון, מכיוון שפרק הדיור זכה להתייחסות מעמיקה בדוח שהוגש ויש בו המלצות מפורטות".

למה ההמלצות לא יושמו?
"יש את האמרה הידועה שאתה יכול להביא את הסוס לשוקת, אבל אתה לא יכול להכריח אותו לשתות. הממשלה לא הפנימה את חומרת המצב ולא הייתה מוכנה לקחת אחריות לאורך זמן. היו צעדים שננקטו, אבל הם היו מעטים מדי. מי שניסה זה השר כחלון, שריכז סמכויות, אבל לצערי הוא הלך לפתרון שלא היה נכון במהותו וזה 'מחיר למשתכן', מין ניסיון לעקוף, או למצוא קיצורי דרך לבעיות עומק ולא ממש לתת מענה. אני מסתכל אחורה ומדובר בעשר שנים של כשל מתמשך בתחום, והנושא מגיע כעת לפתחה של הממשלה החדשה. אסור להגיד שהמחאה נכשלה. המחאה העמידה את הנושא על סדר היום, ואי אפשר לצפות ממנה ליותר. ממשלות ישראל הן אלה שכשלו כישלון חרוץ".

מה המחאה בכל זאת עשתה?
"צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. השינוי בגיל הרך, במיסוי. המחאה יצרה הרתעה. חברות גדולות לא מצליחות לבסס כוח מונופוליסטי, הנושא הכלכלי־חברתי נכנס לתודעה הציבורית בעוצמות שלא ידענו. חוק הריכוזיות עבר בגלל הרוח הגבית שהגיעה מהמחאה. אם תרצה לדמות, אז היא הייתה רעש אדמה ואחר כך הופיעו רעשי משנה. לכן צריך לבחון את כל מה שקרה מאז. השיח הציבורי השתנה, הרי מה אומרים עד היום על חברות גדולות? 'תנובה שכחה מה קרה ב־2011?', זה עדיין משמש אותנו כנקודת השוואה".

"בטח שיש השפעה", אומר רועי נוימן, מראשי המחאה. "לפני שהיא יצאה לדרך, המקומות היחידים שדיברו על מחירי הדיור ויוקר המחיה היו המגזינים הכלכליים. זה לא היה בשיח. אף אחד לא דיבר שקשה, וזו הייתה בושה להודות שאתה לא סוגר את החודש. יש גם הרבה תהליכים חברתיים שקרו בחקיקה ובתקציבים לאורך השנים, והם לא היו קורים בלי המחאה. מחאה תפקידה להגיד לשלטון מה אנחנו רוצים, ואם השלטון לא מצליח, זה כישלון שלו. הרבה אנשים אמרו 'יאללה יצאנו, שזה כבר יקרה'. תהליכים לוקחים זמן".

המחאה החברתית 2011 (צילום: אלי דסה)המחאה החברתית 2011 (צילום: אלי דסה)


קונטס עדיין סוחב את נושא מצוקת הדיור על כתפיו: "בואו נגיד את האמת, לא הייתה לנו שליטה על המחאה, כי אם הייתה, הייתי מנסה לנצח משהו ערכי וגדול, להתמקד אך ורק בדיור, כי זה הרגע שבו המחאה איבדה את המיקוד, והתוצאה שמחירי הדיור יותר מהוכפלו. בעיניי, גודל המחאה היה בעוכרינו, בניגוד להצלחת בלפור, שם היו קטנים, ממוקדים והומוגניים. הגודל גרם לנו לחשוב שאם זה יהיה קטן יותר סימן שזה הולך ודועך. תאר לך שהיינו ממשיכים עם הפגנות על דיור עד היום".

"מאז 2011 היו לא מעט פוליטיקאים שלקחו את נושא הדיור כמהפכת בחירות ושמו עליו את משקלם הציבורי", אומרת נוסצקי. "כחלון, לפיד, אפילו גלנט ובטח נתניהו. מה שמדהים הוא שמעבר לעובדה שהנושא לא נפתר, זה ירד לחלוטין מסדר היום ברמה שמאחד התיקים המשמעותיים הוא הפך לתיק כמעט נישתי, והבעיה רק הוחרפה. המערכת הפוליטית משמאל ומימין אומרת 'כשלתי ואין לי מה להציע לאזרחים'".

"יש היום מעמד של אלה שיש להם דירה ואלה שאין", אומר קונטס. "למי שאין, עושה רושם שלא תהיה וגם לא תהיה לצאצאיו. דירה בתל אביב עולה יותר מכפול, ובפריפריה ומקומות אחרים אפילו יותר. במדינת ישראל לא יהיה עוד שטח, לא יהיה עוד גוש דן. זו תהיה בכייה לדורות, הזנחת המאבק".

נוסצקי: "מדהים, כי אני חושבת הפוך. מאז 2011 היו הרבה מחאות, וגם אם היו הישגים, הם היו קטנים ועלובים ולא הצליחו לשנות את המערכת, בגלל שנתניהו הצליח למסמס ולהרוס אותן. לכן המחאה שלנו לא הייתה צריכה להיות ממוקדת בנושא כמו 'דיור לצעירים בתל אביב', אלא הייתה צריכה לנסות להחליף את השלטון ולשלוח את נתניהו הביתה, כי עשר שנים אחרי זו נותרה הדרישה שלנו".

מה היה רע ב"העם דורש צדק חברתי"?
"למפגיני בלפור הייתה דרישה ברורה. אחד הדברים שנאבקנו בו כל הזמן הייתה השאלה 'אבל מה אתם רוצים?'. 180 מעלות מססמה כמו 'צדק חברתי' זה 'לך'. 'צדק חברתי' תביא שלושה אנשים, ויהיו לך שלוש פרשנויות מה זה אומר. 'לך' זה אדם ספציפי שצריך ללכת".

עשר שנים אחרי כן אותה מחאה אולי לא השיגה את מטרתה העיקרית, אבל היא תכננה מסלול מחדש אצל חלק גדול ממשתתפיה. "היא שינתה את חיי לחלוטין", אומרת נוסצקי. "אין דרך יותר מאוזנת להגיד זאת. עשר שנים אחרי אני עוסקת מהבוקר ועד הלילה במאמצים לשינוי חברתי ופוליטי, וזה לא רק מקצוע, זו ממש הגדרה עצמית. אני מרגישה שהיא כמעט שינתה לי את ההרכב הגנטי כאדם. המחאה הזו גרמה לנו להפסיק לפחד מכוח ופוליטיקה".

נוסצקי וקונטס אחראים היום על "האם ראית את האופק לאחרונה?", יוזמה עצמאית של אזרחים ואזרחיות הפועלת למען שיתוף פעולה בין יהודים וערבים במגרש הפוליטי. גם רועי נוימן מדגיש שחייו אחרי המחאה נראים לגמרי אחרת. "היא שינתה את המסלול לחלוטין", הוא מצהיר. "הייתי סטודנט ליחסי ציבור שחלומו היה ליחצן ג'ינסים ואופנה, ואני עשור בפוליטיקה, דבר שהיה נראה לי אז מופרך".

יש גם מי שדי נעלמו מהשטח. נפתלי בוהדנה עבר מהצפון לאזור מצפה רמון. הסביר שבעיית דיור שלא נפתרת במחאה, נפתרת בהגירה. "כל הזמן חיכיתי שיצוצו מנהיגים חדשים, ייקחו את המושכות וימשיכו עם עוד מחאות", הוא מסביר. "לא חשבתי שנהיה אלה שמתחילים ומסיימים את העבודה. אם הייתי חושב שלא יקומו מנהיגים חדשים, אולי הייתי שוקל את צעדיי בצורה שונה, כי המצוקה קיימת גם היום. אנשים חיים אותה, והיא אוכלת להם את השקלים הבודדים, שמאפשרים להם לחייך".

זאב גראואר, שהיה מהקולות הבולטים ב־2011, בחר להוריד פרופיל ועוסק היום בהתקנת מזגנים במגדל העמק. "לא שיערתי אז שבתור מוביל מחאה אני אוציא המון כסף ואבזבז זמן", הוא אומר. "הפסדתי את מקום העבודה שלי בשקם אלקטריק, כי בשלב מסוים זה כבר היה מוגזם מבחינתם. היו לי שני ילדים, היום יש לי ארבעה, וכשיש שני ילדים, משכנתה והוצאות לא קטנות, זה מכביד. היו בזמנו הצעות לקבל תמיכה כלכלית ממפלגות, ואמרתי שאני לא הולך להיצבע באף צבע פוליטי. אני לא מצטער על המחאה. הייתי חוזר עליה שוב, אבל כנראה שפועל אחרת. צריך להיות פחות תמים, נחמד. ללכת יותר בכוח ולעקור את מה שצריך בדרך".

יגאל רמבם נשאר למחות. אם לא רוטשילד, אז בלפור, ומשם יעבור ליעד חדש: "אותי לא מעניין רק ביבי, גם אביגדור ליברמן, כשר אוצר, הוא סופר־מסוכן לשיטתי וניאבק בו. המאבק הוא לא פרסונלי. אני פועל באינטרוואלים. בעשור האחרון פנו אליי אנשים פרטיים וקבוצות שאעזור להם לבנות קמפיין, להתארגן. מבחינתי, ככל שיהיו יותר אנשים שיוכלו לעשות באופן עצמאי את מה שאני עושה, ייטב לכולנו. כמובן שאני לא מלמד גזענים ופשיסטים ואת מי שהאג'נדה שלו אלימה. כל שאר המטרות הן לגיטימיות. מה שחברה אזרחית צריכה זה יותר קשרים בינינו, יותר התארגנויות כדי להבין שיש אויב משותף והוא הממסד. צריך לשנות את מערך יחסי הכוחות".

הפגנה בבלפור  (צילום: אוליבייה פיטוס)הפגנה בבלפור (צילום: אוליבייה פיטוס)

עכשיו כשנתניהו, ראש הממשלה בקיץ 2011 ועד לפני שבועיים, עזב את הלשכה, חלק מהמוחים מנסים לשדר אופטימיות ולפתוח דף חדש, כולל בסן, שכבר ב־1990 עם תיסלם העמיד מול העיניים את "פרצופה של המדינה", שיר שתמיד יהיה אקטואלי ולא משנה מי אוחז בשלטון:

"ואני לא מבין מה השתנה?
אם אני האידיוט היחיד במדינה,
שחרד למחר וחולם עלי זית
ורוצה להרגיש שכאן זה הבית?"

"כל הזמן אני בעד שיהיה יותר טוב", בסן מסביר. "אני ממש רוצה שיהיה כיף לחיות במדינה ושיהיה בסיס יותר שוויוני, וכשזה לא קורה, זה מאכזב. כעת יש הרגשה שאנשים באו ממקומות שונים אחרי שעשו פשרות אידיאולוגיות ויש להם כוונות טובות. אני מאמין שהם באו לעבוד".

ואם לא, אז אולי בעוד כמה שנים, בקיץ מחניק במיוחד, כמה צעירים בני 25 יוציאו אוהל לשדרה המרכזית, כי ככה לא יהיה אפשר יותר להמשיך. "זה מסוג הדברים שלא ניתן לחזות", משוכנע פרופ' טרכטנברג. "כיום אני נמצא במכון למחקרי ביטחון לאומי (ראש המכון - א"ל), וכולם מציינים את כישלון המודיעין הישראלי בחיזוי האביב הערבי, שקרה במקביל למחאה. את התופעות האלה אי אפשר לחזות. תשאל: האם כיום בתחום הכלכלי־חברתי ישנן סיבות להתמרמרות מסיבית? אני חושב שפחות ממה שהיו, כי בכל זאת דברים השתנו. אבל אם הממשלה שקמה לא תשכיל לקחת אחריות על החינוך, הבריאות, התחבורה ועל הכישלונות המתמשכים ולא תבצע מהלך רציני ולא קוסמטי, אז אולי יהיו תנאים להיווצרות מחאה רחבה".

איציק שמולי מסר בתגובה: "אין לי כוונה להתעכב על שקרים של גורמים קטנים וממורמרים, ובמקום לזרוק רפש חזרה אני מאחל לכולם רק טוב. חמש זכיות בעשור האחרון כחבר כנסת החברתי ביותר בכנסת, אות הפרלמנטר המצטיין, עיטור האור של ניצולי השואה ועשרות חקיקות חברתיות שלי שהשפיעו על החיים של מיליוני ישראלים מדברים בעד עצמם. לארגוני הסטודנטים היה חלק גדול וקריטי בהובלת המאבק בכל מובן שהוא - זו עובדה. ספק רב אם זה היה מצליח אחרת, ותמיד אהיה גאה על כך". 