היסטוריה הפוליטית מוכיחה כי אין בהכרח קשר בין היותך רמטכ”ל או בכיר במערכת הביטחון לבין היותך פוליטיקאי טוב. גם ההילה ההרואית שהתלוותה לגנרלים כבר אינה מה שהייתה פעם, ובכירי הצבא בעצמם לא פעם מדירים רגליים מהזירה. ובכל זאת, רבים מיוצאי הצבא עדיין נחשבים הבטחה פוליטית שתביא מצביעים לקלפי. האם הצטרפותו הטרייה של הרמטכ”ל לשעבר גדי איזנקוט לפוליטיקה, היא הבטחה שתגשים את עצמה?
“היום זה באופנה לחבוט בגנרלים שמצטרפים לפוליטיקה, אבל הם לא שונים למשל מדודי אמסלם או זהבה גלאון”, אומרת פרופ’ תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה הפתוחה. “יש להם עניין להשמיע ולהשפיע, ויש להם הון אנושי שאפשר לתרגם אותו להון פוליטי. איפה הבעיה? בכך שהם באים ממערכת מאוד היררכית וצייתנית ומסתכלים על העולם דרך משקפיים ביטחוניים. השאלה היא אם זו הפרספקטיבה שמדינת ישראל צריכה כיום”.
“רמטכ”ל לשעבר הוא לרוב אדם צעיר ששואל את עצמו מה הלאה”, אומר ד”ר איל לוין, ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל. “לא פעם אין לו באמת מקצוע שהוא מתמחה בו. מדובר לא פעם באנשים שרגילים להגיד לאחרים מה לעשות, ובפוליטיקה הם ממשיכים את זה”.
איזנקוט יהיה הרמטכ”ל ה־14 שנכנס לפוליטיקה, מתוך 21 בסך הכל. כלומר שני שלישים מהרמטכ”לים בתולדות ישראל בחרו להצטרף לאחר כהונתם לזירה הפוליטית. לצדם היו אנשי צבא בדרגות שונות שהצטרפו לפוליטיקה. “משנת 1977 אנחנו רואים בפוליטיקה נוכחות של יותר רמטכ”לים לשעבר”, אומר פרופ’ עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והמכללה האקדמית אשקלון, שריכז את הנתונים.
“בשנות ה־80 היו ארבעה רמטכ”לים לשעבר בולטים בכנסת (חיים בר־לב, יצחק רבין, מוטה גור ורפאל איתן). מספרם התמעט והגיע לשפל ב־2013, ומאז יש התאוששות. המצליחים שבהם לאורך השנים היו רבין וברק, שהגיעו לראשות ממשלה. מאז 1991 כל הרמטכ”לים נכנסו לאחר סיום תפקידם לפוליטיקה, חוץ מדן חלוץ. מי יותר בהצלחה ומי פחות. עם ההיחלשות המסוימת, עדיין אנחנו רואים את הדפוס הזה שבו הם מרגישים מחויבות חברתית או אזרחית לתרום מהניסיון שלהם במערכת הפוליטית”.
“מתקיים קשר גורדי בין המפלגה לרמטכ”ל”, אומר ד”ר לוין. “לדוגמה, במקרה של מפא”י ודוד אלעזר, הרמטכ”ל במלחמת יום הכיפורים, שלאחר המלחמה זוהה עם המחדל. זה פגע בתדמית המפלגה”.
“רבין לא היה פוליטיקאי טוב”, טוענת פרופ’ הרמן. “דיין נחשב לאדם לא אמין במערכת הפוליטית כי עבר ממקום למקום. אומץ לב בשדה הקרב לא מבטיח יכולת פוליטית, ופוליטיקה היא מקצוע. הרמטכ”ל לשעבר משה (בוגי) יעלון לא הצליח לתרגם שום דבר לעוצמה פוליטית ודיבר על נחשים בקריה. הוא לא הצטיין בכישורים פוליטיים, ולא הייתה לו הילה הרואית שתציל אותו. אלוף במיל’ עמי איילון הוא איש מצוין שהלך הביתה, מצנע גם. בכל פעם יש תקווה שאולי יבוא מהצבא אותו מנהיג שיציל אותנו, ושוב ושוב רואים שזה לא תמיד קורה. בבורסת הגיוסים יש להם ערך גבוה, אבל לא תמיד זה עובד. איזנקוט הצליח לבנות משהו שהוא מעבר לרמטכ”לות בשל אישיותו, וימים יגידו אם זה יתממש”.
“הרמטכ”ל לשעבר גבי אשכנזי, ליפקין־שחק ומצנע הם דוגמאות למי שלא מצאו ידיים ורגליים במערכת, כמו גם הרמטכ”ל לשעבר שאול מופז”, אומר פרופ’ קניג. “כמו המצטרפים מכל זירה אחרת - תקשורת, חינוך, אקדמיה ופוליטיקה מקומית - מה שקובע הוא האופי והכישורים של האדם. אין דפוס ייחודי של הצלחה בזירה הפוליטית בקרב יוצאי צבא. יש מוצלחים ויש שלא”.
פרופ’ קניג: “ההיגיון שמשכנע מצביעים אומר שמי שניהל מערכת כמו צה”ל עם האתגרים המורכבים ותקציבי הענק - יהיה כשיר לראשות ממשלה או לתפקיד שר וידע לנווט את הספינה. אבל מה ששוכחים לרוב זה שהצבא הוא מערכת היררכית, והפוליטיקה היא אולי הדבר הכי רחוק מזה. יש בה הרבה פשרות והרבה חוסר יעילות, וזה קשה להתמודדות עבור מי שיצא מהתרבות הארגונית של צה”ל”.
פרופ’ הרמן: “בנוסף, לאנשים שבאים מהצבא יש לעתים קושי לעבוד עם נשים בתפקידים בכירים. הם ישלמו מס שפתיים, אבל עצם הניסיון המקצועי שלהם רק עם גברים הוא אחד הדברים שעלולים להכשיל אותם. ההתנהלות שלהם שונה משל נשים פוליטיקאיות ומשל נשים בכלל”.
“כיום הצבא הוא ערך פחות מקודש ממה שהיה, החברה עברה תהליך של אזרוח והתבגרות ומעמדו ההרואי נפגע”, טוענת מצדה פרופ’ הרמן. “אנשים מגיעים לעמדות כוח לא בהכרח בזכות הצבא, ומסלול הניעות כבר לא מובטח”.
פרופ’ הרמן: “כבר 15 שנה רואים ירידה במעבר של גנרלים לפוליטיקה. הם כבר לא מצרך מבוקש. בשוק העבודה יש מקומות שלא רוצים גנרלים בכלל. המגמה של מינוי אלופים לניהול גימנסיות - נעלמה לגמרי. כאשר הנושא הביטחוני היה ראשון במעלה, הגנרלים פרחו. אבל כאשר הנושא הכלכלי־חברתי כרגע בוער ואין איום מיידי על ישראל, הידע הביטחוני שהם מביאים לא נתפס כנכס כזה גדול”.
הבחירה של איזנקוט להצטרף לרשימת המחנה הממלכתי, הממוקמת במרכז המפה, לצדם של הרמטכ”ל לשעבר בני גנץ ולצד גדעון סער - היא לא חריגה. מתוך 14 הרמטכ”לים לשעבר שנכנסו לפוליטיקה, 11 השתלבו במפלגות שמאל או מרכז, ורק שלושה – רפאל איתן, שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון - החלו את דרכם או המשיכו אותה בליכוד.
“גם מרבית האלופים הצטרפו למפלגות מרכז־שמאל, אבל היו לא מעט שבחרו ללכת לימין, בהם אריאל שרון, רחבעם זאבי, עזר ויצמן, איציק מרדכי, אפי איתם, יוסי פלד ויואב גלנט”, אומר פרופ’ קניג. “על פי התחזיות, צפויה הכנסת הבאה לכלול חמישה־שישה גנרלים בכירים – גנץ ואיזנקוט, לצד האלופים במיל’ יואב גלנט, אורנה ברביבאי, יאיר גולן ואלעזר שטרן. לא מדובר בנוכחות גבוהה במיוחד של גנרלים בכירים בפוליטיקה”.
“ברשימה יש משפטן ושני אנשי ביטחון בכירים, ונשאלת השאלה מי ייתן את הטון ומה יקרה כשלא יסכימו”, מסכמת פרופ’ הרמן. “איזנקוט בנה דימוי של אדם שלא שוחר כוח ולא רודף שררה, ויש בציבור כמיהה ל’מענטש’ כזה. הוא הגיע לנקודה שבה היה חייב להיכנס לפוליטיקה כי יש גבול כמה ניתן למתוח את החבל. האם יחזיק זמן? קשה לדעת. האם יביא איתו מספרים גדולים של מצביעים? לא ברור בכלל”.
התרעות פיקוד העורף