"חצי ממני עדיין שם": בני הקהילה האיראנית בישראל מתגייסים למאבק נגד המשטר בטהרן

על רקע מחאת החיג’אב הנמשכת כבר כחמישה חודשים מתגייסים עתה בני הקהילה האיראנית בישראל לפעולה לצד אחיהם בכל דרך. בעוד המשטר האיראני מדכא ביד רמה את המוחים, כולל באמצעות הוצאות להורג פומביות ועינויים קשים, מנסה הקהילה בארץ להיאבק לטובת בני עמה באמצעות סדרת פעולות שמטרותיהן הן לעורר מודעות ושיח ברחבי העולם, לגייס כספים ולתמוך במוחים.

המשטר האיראני הודיע: עונשים חדשים לנשים שלא עוטות חיג'אב בציבור
המחאות בטהרן ייפסקו? "הציבור האיראני ממשיך לסבול מהמשטר העריץ שלו"

“חצי ממני עדיין שם”, אומרת יסמין שלום־מוטהדה, מפעילות הקהילה האיראנית בארץ. “העם נמצא במצב שאין לו מה להפסיד. כולם תוהים איך אחרי כל ההרג עדיין ממשיכים לצאת לרחובות, והתשובה היא כי יותר שחור מזה לא יהיה”. שלום־מוטהדה לוקחת חלק בהתארגנות של יוצאי איראן בישראל, ושותפה להקמת עמותת "גולהא" (פרחים בפרסית), במטרה לסייע לאחיהם.

“בכל יום אני מדווחת בדף הפייסבוק שלי על מה שקורה שם וחושפת את הזוועות, ובנוסף כותבת בלוגים בעיתון ‘טיימס’ בפרסית”, היא מספרת. “מגיעים אלינו סרטונים של נשים מוכות ברחוב בגלל קווצת שיער שיצאה מהחיג’אב, וגם של כליאה של צעירים והוצאתם להורג ללא משפט ובלי שהמשפחה תדע. פשוט קוראים למשפחה לבוא לאסוף את הגופה. עינויים קשים מנשוא, מניעת זכויות כמו עורך דין. עוד לפני שמתחיל הליך משפטי כלשהו כבר מוציאים להורג”.

“איך לא מורידים אותו?"
מחאת החיג’אב, שהחלה בספטמבר בעקבות מותה של מהסא אמיני בת ה־22 שנעצרה על ידי השלטונות בטענה שהפרה את כללי הצניעות והתרשלה בלבישת החיג’אב, הפכה מהר מאוד למאבק המוני ברחבי המדינה בדרישה להפלת המשטר. “בתקופה האחרונה הרבה אנשים החלו להיעלם פתאום”, אומרת שלום־מוטהדה. “בחורה בשם ניקה שאקרמי, בת 16, למדה עיצוב בטהרן ואינה קשורה לאף מפלגה, לא תומכת באף אחד, השתתפה בהפגנה בשם החופש - ואז נעלמו עקבותיה. לאחר חודש נמצאה גופתה עם פנים מרוסקות. היא הפכה לסמל. הרשת געשה ושיתפה סרטונים שלה שרה ומנגנת”.

לדבריה, חברותיה שנשארו מאחור שולחות את ילדיהן להפגנות בידיעה שהם עלולים לא לחזור. “העם מגובש מאוד סביב המחאה אבל המעמד הבינוני התרסק", היא אומרת. "המחאה עברה מדגש על יוקר המחיה לדרישה לחופש והפלת חמינאי. חברתי אומרת לי: ‘אתם יכולים להפציץ פה, אז איך לא מורידים את חמינאי?’”.

לאחרונה שככו מעט ההפגנות בערים הגדולות והמחאה שינתה כיוון. הפעולות הפכו נקודתיות יותר, וכוללות שביתות והשחתת סמלי השלטון. המפגינים טוענים שמכאן אין דרך חזרה, עד להפלת האייתוללות. “ההפגנות ירדו בהיקף, אבל עדיין יש מחאות”, אומר עמרני. “מזעזע לראות את הצעירים היפים שמתעוורים עקב יריות של רובה אוויר, ועדיין באים להפגין עם עין אחת. וזה בנוסף להלוויות וההוצאות להורג. אף אחד לא יודע לומר כמה עצורים יש. והכי מזעזע אלה ההוצאות להורג הציבוריות והתמונות מהעינויים בכלא”.

הנשים מובילות

עמותת “גולהא”, הכוללת יוצאי איראן בישראל וישראלים שהצטרפו למאבק, שמה לה למטרה להעלות את המודעות לנעשה מתוך תפיסה כי מדובר באינטרס משותף. אנשיה מצויים בקשר רציף עם אנשי המחאה, מקיימים הפגנות בישראל, משדרים וכותבים לכל העולם.
בשבוע שעבר אף קיימו מופע של מוזיקה פרסית במרכז סוזן דלל בתל אביב, שכל הכנסותיו ייתרמו לאיראנים שנקלעו למצוקה כלכלית בשל המחאה. במופע לקחו חלק “הברירה הטבעית”, הזמרת פרזדה כהן, וגם מנשה ששון, נגן סנטור והמנהל האמנותי של האירוע.

“האולם היה מלא והייתה נוכחות מרגשת והשתתפות גדולה מאוד”, מספר ששון. “מכרנו כרטיסים במחיר יותר גבוה מהרגיל, ועדיין אנשים הגיעו כאות הזדהות עם הרעיון ועם המחאה. זו למעשה הבעת סולדיריות של ישראלים ושל יהודים יוצאי איראן עם העם האיראני שנמצא בסערה גדולה".

איך מתגברים על חסימות הרשת שמבצע המשטר?
"היום לכל ילד באיראן יש מסנני חסימה והוא עובר דרך VPN שדרכו נכנסים לכל אתר בעולם", מסביר עמרני. "הרשת באיראן חסומה ולא ניתן להיכנס לשום אתר עולמי, רק איראני, ולכן עוקפים את החסימה, מתקינים אפליקציות למסננים וכך מעבירים סרטונים והודעות. המשטר לא יכול לנתק את האינטרנט, אלא רק להחליש אותו. יש לי שדרנים שמשדרים כל יום, 24 שעות ביממה, ואני חי קצת פה וקצת שם. אומנם אני בישראל, אבל התחושה שלי היא שאני עדיין באיראן. 12 שנה כולנו ברדיו פועלים בהתנדבות ועם תקציב דל מאוד, אבל ממשיכים בכל הכוח”.

“המחאה הנוכחית החלה בגלל אישה, ותמיד המחאות שם הובלו בידי הנשים, על אף הסכנות הכרוכות בכך”, אומרת שלום־מוטהדה. “הן הכי סובלות מהמשטר. זכויותיהן נרמסו. הרסו את דמות האישה, הפכו אותה למושמצת ונחותה. אנחנו רואים בנות 16־35 יוצאות לרחובות ומגיעות למחות באופן סדיר, מעזות להפיל את הטורבן מראשן, מעזות מול השוטרים, מורידות חיג’אב והולכות עם שיער חשוף. אני נדהמת מהתעוזה, כי עוקבים אחריהן והן מודעות לסכנה, אבל הן כל כך אמיצות וכל כך נמאס להן, שהן מוכנות לשלם כל מחיר, רק שילדיהן יזכו לעתיד טוב יותר”.