אלא שחוסר ניהול המערכה, ופוליטיקה קטנה של עסקנים מפלגתיים, הובילה לכישלון בניהול המלחמה (ולא הלחימה), לאיבוד האשראי שניתן לישראל ולהתארכות המלחמה בחזיתות השונות, כמו גם פתיחת חזיתות חדשות - מלחמתיות, כלכליות ומדיניות. ואין ספק, המצב הזה הוביל גם לפגיעה נוספת בכושר ההרתעה הישראלי במרחב.
על ישראל נכפתה מלחמה בשביעי לאוקטובר. ברמה הטקטית, צה״ל ביצע מהלכים מרשימים במיוחד. אמנם יש לבחון את ההתנהלות בצפון, שהובילה את ישראל ליצירת רצועת ביטחון בשטחה, ולמלחמת התשה שבה צה״ל לא מצליח ליצור הכרעה ברורה, אלא להיפך, מדשדש מול החיזבאללה ולעיתים נותן לנסראללה להכתיב את סדר היום המלחמתי.
בואו לא נתבלבל, לפי התפיסה הישראלית, עזה היתה אמורה להיות זירה משנית, ולבנון זירה עיקרית. הן בשל יכולות האש של חיזבאללה, הן בשל איכות הכוחות שלו, ומעל הכל - בשל תוכניות התקיפה שלו כנגד ישראל. ארצות הברית, כמו גם מדינות אחרות, במיוחד במזרח התיכון, האמינה כי הפעולה בעזה ממחסום ארז בצפון, דרך מחנות הפליטים בצפון ובמרכז הרצועה, מהעיר עזה ועד ערי דרום הרצועה, חאן יונס ורפיח, תימשך שבועות ולכל היותר שלושה חודשים. גם בתוכניות השלבים של צה״ל שהוצגו הדברים מתכנסים לכך: פעילות עצימה, אחר כך טיהור ואז העברת המקל השלטוני.
חשוב לדעת שחמאס, בניגוד לארגונים סלפים אחרים, הוא ארגון שצמח מלמטה, מתוך האוכלוסיה. רק שלילת כוחו הצבאי ופירוק כלל מערכי השלטון שלו יביא לניצחון והשמדת ארגון הרוצחים והאנסים.
ישראל, מצידה, מתנהלת כאילו אפשר להמשיך לפעול, משל המלחמה היא מהלך שלא נגמר. אפשר להמשיך עם מציאות שכל בוקר הודעת דובר צה״ל על חיילים שנפגעו או, חלילה מכך, נפלו בקרב. אפשר להמשיך עם מאה אלף פליטים ישראלים. אפשר לתת לחטופים להינמק במנהרות המוות של החמאס בעזה. אפשר להמשיך לשחוק את המשק הישראלי, את חיילי המילואים ואת משפחות חיילי הסדיר, שלא ישנות ומתפקדות מתוך דאגה לשלום הילדים.
ישראל תידרש לחשב מסלול מחדש: איך מחזירים את החטופים, איך מחליפים את שלטון החמאס בשלטון אחר וכיצד סוגרים את זירת המשנה, ופונים לטפל בזירה העיקרית מעבר לרצועת הביטחון הצפונית.
התרעות פיקוד העורף