לפני כשבועיים עלה תא"ל במיל' אברהם "איבן" דרור על הבמה במרכז הקונגרסים בחיפה וסיפר לדורות של צוללנים את מה שעבר עליו ועל צוותו לפני 49 שנים ליד חופי אלכסנדריה שבמצרים. תקרית הקרב היחידה של צי הצוללות הישראלי עד היום שהותרה לפרסום.

גם עיטור העוז שקיבל בעקבות הפעולה ההרואית מתקשה להוציא את דרור מצניעותו. "אני לא יכול לשפוט את עצמי", אמר כשישבנו בביתו שנמצא מטרים מהים שהוא כל כך אוהב, "הצוות שלי היה משופשף ומתורגל. עשה את העבודה".

לידו, בסלון, ישב תא"ל במיל' עודד גור־לביא, גם הוא מפקד צוללות בכיר בעברו ואיש רב מעללים. כששמע את הטון הנמוך של חברו חייך וביקש להתערב. "במורשת הקרב זה סיפור מאוד משמעותי", הסביר. "איבן ממעיט בערכו, אבל הוא קיבל את עיטור העוז. נכון שהיה לו צוות מצוין, אבל זו הייתה קבלת החלטות מורכבת. הם עד היום הצוות היחידי שמסתובב עם אות צוללן בעל רקע אדום".

צוללנים הם אנשי צוללות, להבדיל מצוללים שהם לוחמי קומנדו ימי. הנה כבר הבהרנו נקודה חשובה. אנשים מסודרים וממוספרים, כפי שהבנתי במהלך השיחה. אם תא"ל במיל' גור־לביא, שהשתחרר רק בתחילת השנה מהשירות, הוא צוללן מספר 1,107 - דרור בן ה־84 הוא מס' 8, לפי הספרים, ממקימי הענף.

אצל דרור אין קשר לגיל. הוא בכושר שיא, נראה נפלא ובעל זיכרון של חתן חידון התנ"ך. "בשנות ה־50, כשחיל הים החליט לקנות צוללות, אף אחד לא רצה למכור נשק לישראל, בטח לא כלי שיט חדשים", הוא נזכר. "הקנייה הראשונה שדובר עליה הייתה צוללות שהגרמנים הטביעו בים הבלטי בסיום מלחמת העולם השנייה. הטביעו במחשבה שאולי בעתיד אפשר יהיה להשתמש בהן. תכננו להרים מהקרקעית ולשפץ, ושאלה יהיו הצוללות הראשונות שלנו, אבל אז אחדות העבודה הייתה בכנסת ואמרה 'על גופתנו המתה. לקנות מהנאצים צוללות?'. העסקה נפלה".

אחרי מרוץ מטורף להשגת כלי השיט הנכסף הסכימו הבריטים למכור לישראל שתי צוללות ישנות מדגם S, כאלה שעוד לקחו חלק במלחמת העולם. אחת מהן הייתה אח"י תנין, שעליה נבחר לפקד דרור. אלה היו צוללות ישנות שתופעלו על פי הדוקטרינה הבריטית. העבודה הייתה מאוד פיזית, ודרור מספר שמכונאים בדרך כלל היו משתחררים עם בעיות גב קשות.

"כדי לשוט ביום מתחת למים היית צריך פחות או יותר במהלך כל הלילה למלא את המצברים, והמילוי נעשה באמצעות שנורקל", סיפר דרור, "צינור שהכניס אוויר לצוללת ואפשר להפעיל את הדיזל. היינו שטים מתחת למים ביום ובלילה עושים שנורקל".





"הצוללים לא חזרו"

כשמלחמת ששת הימים הלכה והתקרבה היו באוויר רוחות קרב סוערות. כולם היו בהיכון. במפקדת חיל הים החליטו שאח"י תנין תצא להפלגה כבר ב־20 במאי, גם כדי לשמור על חשאיות וגם כדי שיהיה זמן לכוונה. בכל זאת, מדובר בכלי ישן ואטי ולא במטוס קרב מתקדם.

בחיל הוחלט שהצוללת תאכלס, בנוסף לצוותה הקבוע, תשעה אנשי שייטת 13, מה שיאפשר שתי אופציות לתקיפה. היא תוכל לפגוע באוניות אויב בנתיב הכניסה לנמל, ולפני כן תוריד את הלוחמים שיבצעו פעולה נועזת בתחומי המעגן. רק שבאותם ימים לא ידעו בצוללת לאיזה נמל יישלחו ולאיזו גזרה.

"ואז אמרו לנו 'תתקרבו למצרים'", דרור משחזר. "לא היה צריך לעבור אוניברסיטה. מי שהתעסק בתחום ידע שבמצרים יש רק נמל אחד שהוא אופציה - אלכסנדריה. בלי קשר למלחמה עבדנו בשיתוף עם הקומנדו, עשינו תרגולים משותפים והם עבדו על המודל של אלכסנדריה, הנמל העיקרי של הצי המצרי".

ב־5 ביוני, יום פתיחת מלחמת ששת הימים, נתנו אנשי חיל הים אור ירוק לתחילת המבצע. "התחלנו בזחילה פנימה והספקנו לקלוט הודעה ממפקדת החיל שמבואותיו של נמל אלכסנדריה ממוקשים", דרור הרשה לעצמו לצחוק. "יש צוללות בעלות סונאר שיכולות לגלות מוקשים, אבל זה לא היה מצבנו. מה שהיה חשוב לי זה שלא נדאיג את הצוות, כי לא היה הרבה מה לעשות. השבעתי את האלחוטן שאף אחד לא יידע. 'אם מישהו ישמע, זה רק ממך', אמרתי לו".

מוקשים היו ההגנה היחידה על הנמל?

"מראש ידענו שלמצרים מערך של שלושה קווי הגנה. צוללות במרחק של 30 מייל מהחוף, במרחק של 20 מייל היו משחתות וקורבטות, ובמרחק עשרה מייל כלי שיט קטנים שידעו לפעול נגד צוללות. כשהתקרבנו הבחנו במשחתת מצרית, אבל היא לא שטה באזור, אז המשכנו להיכנס כדי להוריד את הצוללים. הקבוצה של השייטת הייתה מורכבת משלוש חוליות של שני אנשים ועוד זוג סמנים שעמד למעלה ועזר בעלייה. לפני שיצאו למשימה נתנו לכל ראש צוות להציץ כדי לראות מה נמצא מעבר לשובר הגלים".

הצוללים יצאו למשימה, והצוללת ירדה לקרקעית להמתנה. דרור קבע עם אנשי השייטת שבשעה שלוש לפנות בוקר הם חוזרים ומסתלקים משם, אין מקום לטעויות. ממש לפני שעת המפגש עלו מהצוללת שני סמנים שהיו אמורים לאותת לאנשי השייטת להיכן הם אמורים להגיע בשחייה. "הצוללים לא חזרו", דרור מספר. "הזמן היה לחוץ. רצינו לצאת לפני אור ראשון, אבל עדיין חיכיתי עוד 40 דקות מעל הזמן שנקבע. בשעה 3:40, כשראיתי שהם לא באים, ביקשתי מהסמנים להיכנס והתחלנו בתהליך של התנתקות מהקרקע".

אבל נשארו לוחמים מאחור.

"יש לך שיקול של למעלה מ־50 אנשי צוות מול שישה. בפקודת המבצע היה סיכום שאם הצוללים לא חוזרים בשעה היעודה, אנחנו חוזרים למחרת בלילה ואוספים אותם, ואם גם הפעם הם לא שם, חוזרים שוב".

המצב בצוללת היה רע. לא רק בגלל האכזבה שהלוחמים לא חזרו, אלא גם בגלל המצב המכני הרעוע. בזמן שהמתינו על קרקעית הים לא הצליחו לטעון מצברים והם כמעט היו ריקים. היה צריך להזרים פנימה אוויר טרי.

אח"י תנין החלה לעלות למעלה, שייטה נמוך ככל האפשר, הפלגה אטית. "הפלגנו ככה במשך שעה", מספר דרור. "ואז התגלתה קורבטה מצרית, ראינו שהיא מפטרלת. אמרתי לעצמי שזה עכשיו או אף פעם. לא היה לי כל כך כושר תמרון, כי החשמל היה מוגבל. החלטתי לירות. חודש יוני, הים חלק פלטה. זה היה טורפדו ממלחמת העולם השנייה בעל ראש טיפש. הוא היה צריך לפגוע ממש במטרה. לא היה לו מרעום קרבה. הספקתי לראות את כלי השיט המצרי פונה לכיווני. ידעתי מה תורת הלחימה. אם אתה פונה מול, אתה מצמצם שטח, ורוב הסיכוי שהטורפדו יפספס. אכן פספס.

"הקורבטה החלה לרוץ אלינו ולהשליך פצצות עומק. הייתי צריך להחליט מה אני עושה. מבחינה חשמלית היינו במצב רע, ובאופן עקרוני המקום הכי טוב להסתתר זה בעומק, שם יש יותר כושר תמרון. לא יכולתי להרשות לעצמי, כי לא היה סיכוי לשרוד. פניתי לאורך החוף לכיוון פורט סעיד. שטתי בעומק די רדוד. זה אומנם סיכן אותי, אבל זה גם היה בניגוד למה שהם למדו ומה שאני למדתי. נתן סיכוי".

המצרים ראו את הכיוון והתחילו להשליך פצצות עומק. כשעיקמתי פרצוף, גור־לביא התנדב להסביר. "זו חבית חומר נפץ ששוקעת ומכוונת לעומק מסוים שבו היא אמורה להתפוצץ. אם זה פוגע במרחק 20 מטרים ממך, זה מטלטל מאוד את הכלי, אבל גם במרחק קילומטר זה יוצר המון רעש".

דרור זוכר איך אחד מאנשי צוותו נכנס לפאניקה. קולות הנפץ נשמעו מכל צד, נורות נשברו, אבל הכי גרוע היה המכשור ששותק. "לצוללות היו שני סונארים, ראשי ומשני", נזכר. "הראשי נפגע, השני היה חלשלוש. נשארנו בלי 'אוזניים'. רק בעזרת מכשיר טלפון תת־מימי, שמאפשר קשר לכלי שיט אחרים ובעל קליטה לטווח קצר, הצלחנו לשמוע כלים שחלפו מעלינו. הסיפור נמשך משש בבוקר ועד שתיים בצהריים".

כבר לא הייתה טיפת כוח במצברים. דרור ביקש מאנשיו להוריד את מהירות הצוללת לקשר אחד, משהו כמו קצב הליכה, כדי שלא יבזבזו אנרגיה. במהירות כזו גם האיזון במעמקים שביר, לכן ביקש מצוותו לא לזוז, לא להפעיל מכשירים מיותרים. התרחק ככל שניתן ואז הרים פריסקופ כדי לוודא שהשטח נקי.

תא"ל במיל' אברהם "איבן" דרור. צילום: אריאל בשורתא"ל במיל' אברהם "איבן" דרור. צילום: אריאל בשור

בחושך עלו אל פני המים לצורך בקרת נזקים, והיו כמה, אבל במיוחד הטריד הסונאר המושבת. הם ידעו שיש להם עוד לוחמי שייטת להחזיר הביתה.

"דיווחנו למפקדת חיל הים מה הנזקים, ואז אמרנו שנחזור לאלכסנדריה, אבל בדילוג של יום, כי באותו לילה לא יכולנו. חששנו שאם נשוב לאותה נקודה המצרים יחכו שם. חיל הים הבטיח שייתן גיבוי של מטוסים ומשחתות. כל הלילה מילאנו מצברים כדי שנהיה מוכנים, ובבוקר התחלנו לחזור במטרה לחבור לצוללים".

אין חשמל, אין סונאר, הצוללת גרוטאה, למה להסתכן?

"מישהו מהשייטת שאל אותי באחת הפעמים 'לא חששת? מה עם כל אנשי הצוות?'. עניתי 'כל השנים מלמדים אותך מה לעשות. מגיע הזמן, אז צריך לעשות'".

שאלתי אם בצבא של היום, כשהכל מורכב מוועדות חקירה והתנערות מאחריות, מישהו היה חושב לקחת סיכון כזה. דווקא גור־לביא, שהשתחרר לא מזמן, מיהר לגונן על הארגון. "את אותן החלטות הייתי מצפה מעצמי לקחת וממפקדים שגידלתי לאורך השנים", אמר. "אתה יכול? תיכנס להוציא את הלוחמים. צריך לקבל את ההחלטה הנכונה אחרי הערכת המצב של הצוללת, הצוות והיכולת להיכנס בלי שבוודאות תתאבד. זו מלחמה, אין חוכמות".





אפקט תנין

רק בדיעבד, אחרי שהכל נגמר, דרור הבין ששום גיבוי לא היה מצטרף אליו במקרה של צרה. אלה היו הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים, חיל האוויר היה בשיאו, הר הבית בידינו, מי בכלל התעסק עם צוללת אחת שקרטעה אי שם ליד חופי אלכסנדריה?

במרחק של שישה מייל מהיעד, בדרכו לחלץ את הצוללים התקועים, כשהצוללת קצת עלתה אל פני הים, הצליחו לקלוט קריאות בקשר מהמטה בחיפה.

"אחרי שכבר יצאנו לדרך התברר שהצוללים נפלו בשבי", מספר דרור. "הם לא רצו שנגיע לאזור, פחדו שהמצרים יחכו. כל הזמן שידרו 'תנין חזור הביתה'. כשקלטנו את השדר ביקשתי מהאלחוטן לוודא שזה אכן המסר ורק אז פנינו לחיפה".

מסתבר שהצוללים ניסו באותו לילה של הפגישה לחבור לצוללת וכשלא הצליחו הקימו מאחז על שובר הגלים כדי להמתין לחילוץ. אנשים שהגיעו במקרה גילו אותם. כמעט היה לינץ', אבל בסוף הם נשבו ושוחררו יותר מאוחר.

דרור עדיין נפגש עם אנשי הקומנדו מדי פעם. רק אתמול בערב, על במת מרכז הקונגרסים בחיפה, הם שחזרו שוב את האירוע. "תחשוב עליהם, הם שחו בגובה אפס כדי לחבור לצוללת", הסביר כשנפגשנו. "הסמנים עמדו עם פנסים ואותתו, אבל מספיק גל קטן ואתה לא רואה. לילה חשוך. הם שחו באותו יום לנמל, המצרים זרקו למים רימונים שגם אם הם לא פוגעים זה מפוצץ את האוזניים. אחרי הפעולה לשחות שני קילומטר, שמונה שעות במים. לא פשוט".

הפעולה אולי לא הייתה כל כך אפקטיבית מבחינת תוצאות המלחמה, אבל גור־לביא משוכנע שאותו יום ערער את יסודות האויב. "היא ייצרה אפקט", הבהיר, "מישהו חדר את מעטה ההגנה, הם היו צריכים להיזהר".

מסתבר שהמצרים אכן לא שכחו את האירוע. לפני מספר שנים האלוף במיל' אברהם בן־שושן, מי שפיקד בעבר על חיל הים ובעצמו איש צוללות, פגש גנרל בכיר מהצי המצרי שסיפר שיש לו עיטור על הטבעת אח"י תנין. בן־שושן לא הרס את הסיפור ולא גילה למצרי שהצוללת שבה לבסיסה בשלום.

אח"י תנין אומנם הגיעה לחופי חיפה, אבל זה היה סוף דרכה. בינואר 1968 היא הוצאה מפעילות ויותר מאוחר הוטבעה בתרגיל על ידי טיל טורפדו. היום היא נחה אי שם במצולות הים.

בכל ההיסטוריה הצבאית של ישראל, תקרית אלכסנדריה היא הפעולה היחידה המותרת לפרסום. "צוללות זו עדיין יחידה ששומרת על סודיות", אומר דרור. "מפקד צוללת הוא התפקיד האולטימטיבי. יש לך את החופש המוחלט. אתה המלך, לטוב ולרע".

החודש העביר דרור את סיפורו באירוע המורשת השנתי של עמותת דולפין, שמאגדת את הצוללנים יוצאי שייטת הצוללות בחיל הים, סך הכל כ־2,500 איש. "הרעיון הוא לחבר בין הדורות שיודעים לספר את הסיפור של פעם לצעירים שמפעילים היום את הכלים החדשים", אומר תא"ל במיל' גור־לביא, שמשמש כיו"ר עמותת דולפין. "רוצים שישמעו את הדברים מהאנשים עצמם ולא יקראו סיפור שכתוב בספרי ההיסטוריה".