הסרטון שתיעד את פיגוע הדריסה שאירע השבוע בארמון הנציב בירושלים הסעיר את הרשתות החברתיות לא רק בגלל המראה הנורא של המשאית הגדולה ששועטת אל עבר קבוצת חיילים. המגיבים מחו על כך שהחיילים החמושים שנכחו באירוע נמלטו מהמקום ולא ירו לעבר המחבל.

"הציפייה מהחיילים היא לחתירה למגע לנטרול האיום", אמר אחרי הפיגוע ראש אכ"א ודובר צה"ל, האלוף מוטי אלמוז. "אנחנו מצפים שמי שקרוב לאירוע יגיב, ולא שכל הנוכחים יפתחו באש".

עוד בטרם החלה חקירת האירוע, כבר נשמעו קולות הקושרים את ההתמהמהות בתגובת החיילים לפסק הדין במשפטו של אלאור אזריה ולחשש לפתוח באש. למרות זאת, מחקירה ראשונית של האירוע עולה כי המחבל נורה לא רק על ידי מדריך טיולים ששהה במקום, אלא גם מנשקם הצבאי של שני צוערים.

"הסיפור הזה מדגים איך חדרו מקורות סמכות זרים לשיח הצבאי. זה בא לידי ביטוי בפרשנויות אחרי פיגוע הדריסה, וגם באופן ספציפי בפרשת אזריה", מסביר סא"ל (במיל') ד"ר זאב לרר, מומחה בחקר הפסיכולוגיה של לחימה וקרב באוניברסיטת תל אביב. "הפרקטיקה הצבאית של לחימה ופתיחה באש היא שאלה שרק צבא צריך לעסוק בה".

לדבריו, תיעוד אירוע הדריסה היה הפעם הראשונה שבה הציבור חזה בגורם ההפתעה בשטח. "אנשים לא רגילים לראות מה קורה בזמן אמת. מהן התגובות, למשל, כשפגז נופל במוצב?", הוא אומר. "במקרה כזה יש חיילים שנכנסים לשוק".

השאלה שעלתה רבות לאורך העיסוק בפרשת אזריה, והתגברה ביתר שאת לאחר פיגוע הדריסה, הייתה: האם אווירה ציבורית יכולה להשפיע על תפקוד החיילים בשטח? "המשוואה מתייחסת לא רק לחיילים, אלא לכלל בני האדם", מסבירה ד"ר קרן אור־חן, מומחית לקבלת החלטות ותורת המשחקים מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "אנשים מקצינים את עמדותיהם בעקבות השפעה חברתית ציבורית. הם מסתכנים הרבה יותר או הופכים לשמרנים הרבה יותר בעקבות הלחץ החברתי".

צוערות לאחר פיגוע הדריסה בארמון הנציב. צילום: מרק ישראל סלםצוערות לאחר פיגוע הדריסה בארמון הנציב. צילום: מרק ישראל סלם

איך זה בא לידי ביטוי בפרשת אזריה?

"ייתכן שבשל פסק הדין הלך הרוח של הציבור היה שכעת החיילים יפחדו לפגוע במחבלים. תראי באיזו מהירות שפטו אנשים את הסיטואציה שנוצרה בזמן פיגוע הדריסה, במקום להסתכל על כך כעל בריחה לשם הגנה עצמית. גם אם אין כאן קורלציה ישירה, אין לי ספק שהשיח הזה הוא השפעה של הלך הרוח הציבורי. בשורה התחתונה, כל דבר שמקבל תהודה ציבורית משפיע לתקופה מסוימת על התנהגות ועל עמדות של אנשים. בעקבות אפקט העדר אנשים נוטים ללכת אחרי העניין המקובל חברתית".

גם ניצב בדימוס אורי בר־לב, לשעבר מפקד היחידות דובדבן והגדעונים, סבור שלאווירה הציבורית יש השפעה. "מי שיגיד אחרת טועה ומטעה", הוא אומר. "חלק מהמדד לכך נמצא ברשתות החברתיות, המציגות הכל בשחור ובלבן, וצריך להיות ערני לכך. לפני עשור, טרום עידן הרשתות החברתיות, קראת על האירועים בעיתון ובשיחת שישי דיברו על כך. כיום האירוע נמצא ברשת עוד לפני שהוא הסתיים, וזו אותה רשת שמאכלסת בעיקר צעירים בגיל צבא. האווירה שהם מייצרים היא חד־ערכית, וזה בהחלט משפיע על חייל בן 18".

ברשתות החברתיות מיד מצאו קשר בין גזר הדין של אזריה לבין התנהגות החיילים בזמן הפיגוע.

"אנשים לא יורדים לדקויות, ומה שכתוב ברשתות החברתיות מצטייר אחרת בעיניים משפטיות. מצד אחד, היו לא מעט מקרים, שאני מכיר אותם באופן אישי, שבהם חיילים לא עשו וידוא הריגה במחבל ושילמו בחייהם. מצד שני, יש בלבול בקרב הציבור, גם בלי קשר לפרשת אזריה. כל לוחם מקצועי מודע לעובדה שמחבל שחטף חמישה כדורים בחזה מסוגל להמשיך במסע ההרג, ולפיכך הוא מנטרל אותו. לא מתוך יצר נקמה, אלא כדי לא להיות מופתע אחר כך. וידוא הריגה הוא חלק מהלחימה וכל זמן שאתה נלחם, מחבל הוא בר מוות ואתה חותר תמיד למגע.

"בנוגע לפיגוע הדריסה, למיטב הבנתי לא כל החיילים היו לוחמים, אבל אין ספק שמסר הבריחה עושה לא טוב. היו במקום עשרות חיילים ולא ראיתי שם חתירה למגע. זה לא מה שאנחנו מצפים מחייל בצבא, ובטח שלא מקצין".

מוטיב אי־הוודאות

מראה החיילים הבורחים עורר בהלה בקרב הציבור, ולד"ר לרר יש הסבר לכך: "הפאניקה של הציבור אינה במקומה, אך היא מובנת מבחינה ערכית ומוסרית", הוא אומר. "חונכנו על האתוס הצבאי, והרי לצבא קשה מאוד עם מראה של חייל בורח, מכיוון שאז מדובר בסוג של כשל של המערכת. אלא שהרבה פעמים מבלבלים בין בריחה לבין אי־ודאות. אסור לשכוח שמדובר בסיטואציות שהן לא שגורות. הסיטואציה הרגילה שמאמנים את החיילים להגיב אליה היא כזאת שבה אויב מסתער על חייל, ושם האיום ברור. במקרה של התקפות טרור, ובכלל של אירועים שמתרחשים בתוך אוכלוסייה אזרחית, יש מוטיב של אי־ודאות".

אבל זו מהותו של טרור: אי אפשר לצפות אותו.

"מי יכול היה לומר שמדובר בפיגוע ברגע האמת? אתה לא באמת יודע מה קורה כשמפתיעים אותך. לכן צריך להפריד בין אי־ודאות לבין תגובה פסיכולוגית של בריחה מקרב. כלומר, ידעתי שיש סכנה, ואני, הפרט ששום אמצעי שליטה של הצבא לא יכול להחזיק אותו, מגיב במודע בבריחה. זה קורה הרבה במערכת הצבאית. נתקלתי בעבר במקרים שבהם בתקיפות על מוצבים או במארבים, לא רק שהחיילים לא הבינו מה קורה, גם למפקדים נדרשו שנייה או שתיים כדי להתעשת. זה מה שקרה בארמון הנציב: אני מביט על הסרטון ולא בטוח עד כמה החיילים הבינו שמדובר בפיגוע. להערכתי, גם אם את היית עומדת במקום החייל שעמד שם, לא היית יודעת כיצד להגיב".

הסרטון הזה גרם נזק לצבא?

"הוא בעיקר נתן תמונה שגויה לציבור. הרי לא מדובר באירוע שמתרחש בחזית צבאית, שם תקריות מפתיעות מתרחשות בתדירות גבוהה. מכיוון שהכל פומבי וגלוי לעין, הציבור מגיב כל כך בדרמטיות לאירועים ולתגובה מאוד אנושית ובסיסית של חיילים, של בני אדם".

"אנשים לא מבינים, אבל בסיטואציה כזו לוקח זמן לאנשים להפנים שמדובר בפיגוע. הם יכלו להסביר לעצמם את האירוע כתאונת דרכים, אולי איבוד בלמים. זה מבהיר את שברירי השניות של ההמתנה לתגובה", אומרת ח"כ ענת ברקו, סא"ל במיל'. "יחד עם זאת, הצוערים נהגו באחריות כשלא כולם החלו לירות. במקרה כזה היינו מקבלים צוערים הרוגים מירי דו־צדדי, ויכול היה להיות נזק עצום. כשביקרתי את הפצועים בהדסה עין כרם, ראיתי חבר'ה עם אחריות, רצינות והרבה מאוד עצב על חבריהם שנהרגו. אנחנו לא רוצים לגרום להם עוול, צריך לחזק אותם".

ומי צריך להסיק מסקנות?

"לא מדובר בלוחמה בשטח בנוי, אלא בסיור שכמותו עשיתי עשרות פעמים כקצינה בצבא עם החיילות והחיילים שלי. הדבר היחיד שאפשר להעיר לגביו הוא שהמקום מועד לפורענות, וכדאי שלהבא יהיה נוכח גם כוח אבטחה. אני מניחה שהדברים הללו ייבדקו בתחקיר הצה"לי. במהלך סיורים מהסוג הזה יש להיות ערים לכך שהחיילים מהווים מטרה עליונה בקרב מחבלים. יכול להיות שמבצע הפיגוע לא תכנן אותו מראש והוא נעשה באופן ספונטני. לכן צריך להביא בחשבון שנדרשת ערנות כל הזמן, כי כשאתה במדים אתה מטרה".

פרשנות פוליטית לאירוע

כשמדובר בסיטואציה אזרחית ולא בשדה קרב, שיקול הדעת של החיילים משתנה. "במקרים רבים שנתקלתי בהם - בפרט בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, אז עבדתי עם לוחמים מהיחידות הקשוחות ביותר בצבא - ראיתי כי גם המנוסים בחיילים שנמצאים בסוג של חיכוך עם אזרחים, לא יודעים מה לעשות ברגע האמת. לוקח כמה שניות כדי להפעיל שיקול דעת ערכי ומקצועי". את הדברים הללו אומר פרופ' משה ישראלשווילי, לשעבר פסיכולוג צבאי וכיום מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת תל אביב.

לדבריו, לאורך ההיסטוריה הצבאית הישראלית היה המפגש בין חיילים לאזרחים מסובך ולא ברור. "אסור לשפוט אנשים באופן פשטני", הוא מתייחס לאירוע הדריסה. "מדובר בסיטואציה שבה גם החייל המנוסה ביותר נמצא בדילמה. ובכלל, לא היינו רוצים מכונות אוטומטיות שיורות".

מה דעתך על הקולות הטוענים שיש קשר בין בריחת החיילים מהאירוע לגזר הדין בפרשת אזריה?

"לא רק שאין קשר, אלא שבאופן גס נחלק את האנשים המגיבים לשתי קבוצות: כאלה שאין להם מושג מה קורה ויש להם רק מושג ברמת כותרות והצהרות, וכאלה שבדקו את הפרטים יותר לעומק. לחבר בין שני הדברים זה מאוד שטחי ולא רלוונטי".

מה שמפורסם בתקשורת עלול להשפיע על החלטות המפקדים בתקרית הבאה?

"לדעתי זה להסתכל על המפקדים בעין לא נכונה. הם הרבה יותר רציניים מכפי שהתקשורת מציגה אותם, ויש להם שיקול דעת ענייני ללא קשר לקולות מהתקשורת. אומנם כולנו מושפעים מהכל, אבל לקבוצת מפקדי הצבא אני נותן הרבה יותר קרדיט ממה שהציבור הרחב שיושב בבית נותן.

"דבר נוסף, וחייבים לשים פה סייג: בריחה היא לא תמיד התנהגות שלילית. ישנם מצבים שבהם הדבר ההגיוני ביותר שאדם צריך לעשות זה לברוח. ההנחה שבשנים האחרונות יש יותר אירועים שבהם חיילי צה"ל בורחים ולא נלחמים היא לא בהכרח נכונה. מה שכן, כל תקרית שכזאת עוזרת למפקדים לעבד ולעכל את מה שקרה, ואולי להבין איך להימנע או למקסם את התגובה לכל מיני תופעות כאלה בעתיד".

ויש מי שסבור שהקולות שקושרים בין שתי הפרשות עושים זאת כפרשנות פוליטית ולא צבאית. "הצבא לא צריך להתבלבל פה", מבהיר ד"ר לרר. "הרבה מאוד פוליטיקה נכנסת לפרשנות הזאת. השאלה היחידה שאותה צריך הצבא לשאול היא: מה קרה פה? האם מדובר בתגובה טבעית ואנושית במקרה של אי־ודאות או משהו בתחום הפסיכולוגיה של האומץ?".

אלא שהבלבול הוא טבעי. בעיקר כשמדובר בהתנהגות של חיילים, במדינה שבה האתוס הצבאי מדבר על חתירה למגע.

"בואי נאמר שהסיוט הגדול ביותר של הצבא הוא לא רק שחייל יברח, אלא גם שהאצבע שלוחצת על ההדק איננה אצבע שלוחצת מתוקף מקורות הסמכות של שרשרת הפיקוד הממלכתית. יש פה שני צדדים של אותו מטבע. כל הפירוש וההבניה הציבורית של מה שקרה בסרטון כפעולה פוליטית, זו חדירה של מקורות סמכות זרים לפרקטיקה הצבאית. אלו לא השאלות שצריכות להישאל. מה שצריך לשאול הוא איך לאמן את החיילים כדי לשכלל את תגובותיהם גם במקרים של אי־ודאות. במקרה של אזריה, לצורך העניין, לא צריך לשאול איך הוא פעל, אלא איך קורה דבר כזה, ואיך חוצצים בין החיילים לבין מקורות סמכות אחרים, ומחזקים את הממלכתיות ומערכת הערכים המוסכמת בתוך הצבא".

האם מדבריך משתמע שהצבא צריך להסיק מסקנות ולשנות נהלים?

"צריך לחשוב איך יוצרים יותר ודאות לחיילים ולקצינים, גם באירועים שהם לא אירועים תבניתיים. וכן, לעתים צריך ללמוד לספוג את השניות הספורות הללו של אי־הוודאות שמתרחשת באירוע מפתיע ולהתארגן מולה. הסיפור הזה צריך להשפיע כמובן גם על המפקדים, כי מי שמעצב את התנהגותו של החייל הוא במידה רבה מאוד המפקד הישיר שלו.

"הצבא צריך לא רק לשפוט חיילים שסורחים לצורך העניין, אלא גם ללמוד איך בעידן הנוכחי הוא מחזק את הממלכתיות שלו. אני חושב שהרמטכ"ל הנוכחי שואל את השאלות הללו, והוא אמיץ מספיק כדי להתמודד איתן. הכתובת נמצאת על הקיר עוד מתקופת ההתנתקות. לא מדובר בשאלות פוליטיות, אלא בשאלות שנוגעות לכל הסדר שעליו הצבא מבוסס. זה כבר לא עניין של ימין־שמאל או דתיים וחילונים, הממלכתיות היא הדבק שמחבר את הצבא יחד. ונראה שישנם חיילים או קצינים שלא תמיד מבינים את זה". 

משפט אזריה. למה שארצה שאבא שלי יחלה כי החלטתי לירות? צילום: אבשלום ששונימשפט אזריה. למה שארצה שאבא שלי יחלה כי החלטתי לירות? צילום: אבשלום ששוני