זוהר חיים, הלום קרב ממבצע צוק איתן, לא רואה טלוויזיה ולא שומע חדשות. על המקרה שבו בר כלף ז"ל, חייל צה"ל לשעבר שסבל מקשיים נפשיים, הצית עצמו בשלישי שעבר בעקבות ניסיונות שלא צלחו לקבל הכרה כנכה צה"ל, הוא שמע מחבריו. כלף, 33, שנאבק על חייו במשך מספר ימים, נפטר בחמישי האחרון מפצעיו בבית החולים שיבא. "קודם כל, מקרה כזה, כמו גם המקרה של איציק סעידיאן שאותו אני מכיר, גורמים לתחושת ייאוש מאוד גדולה", אומר חיים. "בסוף אנחנו מדברים פה על אנשים שבאו ממשפחות טובות, שעברו מכשולים כאלה ואחרים בחייהם, מה שקרה להם לא באשמתם, ופעמים רבות הם לא מקבלים את המענה המתאים".
"טיהור אתני": לאחר העימותים בשטחי יהודה ושומרון - הקואליציה תחת מתקפה
בימים אלה החליט חיים, בעקבות ניסיונו האישי, לנסות להקים מיזם שייטיב עם הלומי קרב. הוא פתח גיוס המונים בשם "יהלומי קרב" בפלטפורמת giveback.co.il (מקבוצת הדסטארט) במטרה להקים חווה שיקומית וטיפולית, על מנת "להציל נשמות אבודות של הלומי קרב ולהחזיר אותם לחיים", כדבריו. יעד הגיוס הוא 200 אלף שקלים. "אני לא יכול לשבת מהצד בשילוב ידיים, אני מנסה לעשות משהו על מנת לסייע", אומר חיים. "אני רוצה שהכוח לשינוי של הלומי הקרב יהיה בידיהם ולא בידי המדינה, כי המדינה לא יכולה לעזור להם מעבר למתן קצבת נכות. המדינה לא יכולה לרפא את החלומות והסיוטים של הלומי הקרב או לעזור להם לצאת מהבית".
"הכלב פשוט יודע"
חיים, 30, כיום מאופקים, במקור מירושלים, שירת בשנים 2014־2011 ביחידת עוקץ כלוחם עם כלב חנ"מ. "הטראומות שלי הן גם מפעילויות מבצעיות, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה ב'צוק איתן', שם נהרגו לידי הרבה מאוד אנשים, גם חברים וגם כאלה שאפילו לא הכרתי", הוא מספר. "בראש שלי הרגשתי תחושות אשמה שאולי לא עשיתי מספיק, שאולי יכולתי לעשות אחרת. תמיד כשמשהו קורה לא לפי התוכניות, אתה חושב מה יכולת לעשות אחרת. ראיתי בתקופה הזו יותר מדי דברים שאני מעדיף לא לדבר עליהם. בערך ארבע שנים אחרי השחרור החלו לתקוף אותי תופעות של הלם קרב. עד אז הייתי רגיל לחלוטין, עובד סביב השעון, לא הרגשתי שום דבר".
מה התחלת להרגיש?
"בהתחלה לא היה לי מושג אפילו מה זה. אמרתי 'טוב, לכולם יש סיוטים בלילה, זה לא משהו חריג'. אבל זה הגיע לרמה כזו שהייתי מפחד לישון בלילה. כשהייתי נרדם זה היה בכל מקום, רק לא במיטה שלי. לא ידעתי ללכת לישון. סבלתי גם הרבה שנים מהתקפי חרדה לא רציונליים. למשל כשמישהו היה מפוצץ בלון או זורק מפתחות על הרצפה, אז כל רעש כזה היה מכניס אותי להתקפים ולפלשבקים. בזמנו הייתי גר בנחלאות בירושלים. באחת השנים לפני פורים היו ילדים שפוצצו נפצים.
נכנסתי להתקף פסיכוטי, התחלתי לרוץ אחרי הילד ולקרוא 'מחבל, מחבל'".המפנה קרה אצל חיים כשלפני שלוש שנים וחצי אימץ את כלבו, אס, שעבר התעללות. במקביל הוא גם החל ללמוד פסיכותרפיה ממוקד פוסט־טראומה והתמכרויות במכללת טאותרפיה בתל אביב. "אימצתי את הכלב וטיפלתי בו", הוא מספר. "לכלב יש הרגשות ותחושות, והוא פשוט יודע איך לעזור לך באופן טבעי. אפשרתי לכלב שלי להיות לידי בהתקפי חרדה וזעם. נתתי לו להרגיש אותי עד הסוף. עם הזמן הוא בעצם למד לבד איך לטפל לי בחרדות. הייתי מחזק אותו על הדברים האלה, אחרי התקף נותן לו חטיף כדי לעודד אותו. ואז הוא התחיל לעשות את זה יותר ויותר, מפעם לפעם נהיה הרבה יותר טוב. היום חוץ מאס יש לי עוד ארבעה כלבים שעברו התעללות ושהצלתי אותם. גם הם יודעים להיות כלבי שירות, למדו זאת מאס".
איך אס בעצם מצליח לסייע לך?
"אס עוזר לי ברגעי חרדה, בסיוטים בלילה, בהתקפי זעם, פלשבקים, וגם נותן לי תחושת ביטחון לצאת מהבית. הוא מלווה אותי לכל מקום. למשל, עוד לפני שאני נכנס להתקף זעם הכלב מרגיש אותי, יודע שאני הולך להתפוצץ, ועוצר אותי רגע לפני שזה קורה. כשאס מרגיש שאני נמצא בחרדה, הוא קודם כל קופץ עליי, מגרד אותי עם היד שלו בחזה כדי שאצא מהריכוז העצמי, ואוכל לעצור. או כשאני נכנס להתקף חרדה ותופס את הראש שלי כי אני מרגיש שפשוט מועכים לי את המוח, אז הכלב נכנס לי בין הידיים, שם את שתי הידיים שלו על הכתפיים שלי ופשוט מתחיל ללקק אותי בפנים, ואז סף החרדה מתחיל לרדת לי. פעם הייתי סובל מהתקפים של 50־40 דקות, היום זה ירד לחמש דקות מקסימום. בלילות כשאני צורח ומתפתל על המיטה הוא שוכב עליי, שם את ראשו צמוד לראשי ומרגיע אותי".
הכלב, אומר חיים, "מציל אותי כל פעם מחדש. היום אני פחות סובל מהתקפים. כמו כן, אם פעם הייתי מתבייש לצאת מהבית כי הייתי חושש שיהיה לי התקף ושאתפוצץ על אנשים, אז היום בזכותו איכות החיים שלי ממש השתפרה. אני יוצא מהבית, פוגש אנשים, יושב במסעדות, אין לי פחד להיות בשום מקום כל עוד אס איתי. בזכותו אני אף פעם לא מרגיש לבד".
לעזור לאחים לנשק
בעקבות הניסיון האישי, החליט, כאמור, חיים לסייע להלומי קרב נוספים ולהקים מקום שבו יאמן כלבים להיות כלבי שירות עבורם. "השאיפה היא להקים חווה וכלבייה טיפולית, כנראה בצפון הארץ, שאליה יגיעו דרך עמותות שונות כלבים שעברו טראומה", הוא אומר. "הכלבים ישוקמו ויעברו הכשרה ואילוף מקצועי על ידי, כדי שיוכלו להיות כלבי טיפול עבור הלומי קרב.
את הכלים שרכשתי מניסיוני האישי אני רוצה להעביר הלאה לאחים שלי לנשק שסובלים ולא מצליחים להשתלב בחיים הנורמטיביים. כל הלום קרב שישתתף בפרויקט יקבל כלב שעליו הוא יהיה אחראי וילמד כיצד להתאים את הכלב לצרכים שלו. בתום תקופת הטיפול, אם ירצה, יוכל לאמץ את הכלב לביתו ובכך לרכוש חבר שילווה אותו בהמשך חייו".
מעבר לפעילות עם בעלי החיים, אומר חיים, "במקום יהיו גם ריטריטים אחת לשלושה חודשים, בהם הלומי קרב יוכלו לעבור סדנאות מרגיעות שונות, כגון מדיטציות, יוגה, פילאטיס, כתיבה יוצרת, תקשורת באמצעות מוזיקה ועוד. התכנון הוא שבמקום תהיה גם אפשרות למגורים עבור הלומי הקרב, שיהיו חלק בלתי נפרד מהעבודה והמשימות השוטפות של החזקת החווה.
למקום הזה תהיה בעצם משמעות כפולה: גם הצלת כלבים שעברו התעללות וגם סיוע להלומי קרב. הלומי קרב רבים מבקשים כלבי שירות ממשרד הביטחון, אבל אין מספיק כלבים לכל מי שמבקש, ואני מקווה שהפרויקט יסייע בכך".
כרגע, כאמור, חיים זקוק לתרומות על מנת להוציא את חלומו לפועל. "אני אופטימי בכל דבר בחיים, וכך גם לגבי הגיוס הזה. אבל מה שאלוהים יחליט זה מה שיהיה בסופו של דבר", הוא אומר. "את המקום אני מתכנן לבנות יחד עם עוד הלומי קרב בסיוע אנשי מקצוע בתחום הבנייה והחקלאות. יש מישהו שמוכן להקצות לזה שטח חקלאי שאין עליו כלום. את הכל נצטרך לבנות מאפס, ואנו צריכים כסף כדי להתחיל לקנות את הציוד לבניית המקום".
אתה מרגיש שכיום החברה מודעת יותר להלומי קרב?
"המקרים של איציק ובר כלף שהציתו את עצמם צריכים לעורר את כולם. מה שאיציק עשה בהתחלה הניע את כולם, דברים החלו להשתנות, אבל לא עברה שנה והכל נשכח, כאילו זה לא קרה. לכן גם יש בי רצון לסייע בעצמי להלומי קרב. המודעות של הציבור לנושא כן עלתה, אבל תכלס מבחינת המדינה לא השתנה כמעט כלום. כל פעם כשיש איזה אירוע חריג, מדברים על זה, אבל אחרי חודש זה נעלם".
