ב־7 באוקטובר נקרא בן הזוג של פנינה תמנו שטה למילואים. ארבעה חודשים ספרה יו"ר סיעת המחנה הממלכתי ושרת העלייה והקליטה לשעבר עד שראתה אותו בבית. הוא נלחם בח'אן יונס כמפעיל דחפור D9 ותמנו שטה, שידעה שמפעילי הדחפורים נכנסים בין הראשונים לשטח, נטרפה מדאגה.
"גם הילדים נכנסו לחרדה, כי למרות שהם קטנים, הם מבינים הכל", היא נזכרת. "בכל פעם שהייתה אזעקה הם פחדו גם על אבא שלהם וגם מחדירת מחבלים. הבעיה הייתה שהוטל עליי לנהל את חמ"ל חברי הכנסת, ובגלל שאני נבחרת ציבור הייתי חייבת להגיע למשפחות, להלוויות, לניחומי אבלים. וכך יצא", קולה של תמנו שטה נשבר, "שלא הייתה לי הפריווילגיה להגיד לילדים, אני יודעת שלקחו לכם את אבא, ואני יודעת שאתם פוחדים, אבל אמא פה".
"ואז ציון חזר מעזה, וסיפר לי שהמפקד שלו מאוד מוטרד כי אשתו לא מצליחה להגיע לעבודה. הוא במלחמה והיא מתמודדת לבד עם הילדים וצורכי הבית. כבר ניצלה את כל ימי החופשה שנותרו לה, והמנהל שלה איבד סבלנות. הרמתי לה טלפון, אמרתי לה, 'באיזה עולם מפקד צריך להיות מוטרד בגלל שהמנהל אומר לאשתו, בעלך נלחם בעזה ואת תשלמי את המחיר'".
"בעקבות השיחה הזו קיבלתי גל פניות מנשים נוספות. אמרתי לכולן, הלשכה שלי היא החמ"ל שלכן. הוועדה למען האישה היא הבית שלכן. אקטיביזם חברתי חייב לפגוש אקטיביזם פרלמנטרי, ולא ייתכן שדווקא אנחנו בכנסת נשב בשקט כשאתן נלחמות על הזכויות שלכן, כי אין דבר יותר מתסכל לנשות מילואים שמתארגנות לפורומים ולארגונים, ודווקא בכנסת הן מגלות פתאום תקרת זכוכית".
שבועיים עבדה הנציגות של תמנו שטה בשקט, עד שוועדת הכספים בראשות משה גפני התכנסה לדיון והוציאו את הפנינה. זה קרה בעיצומו של דיון מורחב בזכויות נשות המילואים בהשתתפות פורום נשות המילואים ויוזמות נוספות. "הגיעו אמהות ונשים לכנסת, השמיעו את הזעקה שלהן, ובינתיים באולמות המקבילים מתקיימים דיונים בוועדת החוץ והביטחון, בתקציבים, בכלכלה, ואף אחד לא דן על זה שמי שמחזיקה את המלחמה היא הרוח הגבית של הנשים ששולחות את הבנים והבעלים לחזית ונשארות לבד בבית", זועמת תמנו שטה.
"קמתי מהכיסא ואמרתי להן, בנות, אנחנו מקיימות כרגע דיונים באולם הלא נכון. כולכן עכשיו יורדות איתי לאולם שבו בדיוק עכשיו מתכנסת ועדת הכספים שדנה על המתווה הכלכלי, ואנחנו עושות שם בלגן עד שנשיג זכויות והכרה. עם כל הכבוד, אני לא חנה בבלי כשמדובר בזכויות של נשים וכשעומדים להשאיר אותנו מתחת לגלגלי הרכבת".
הקטע נקלט במצלמות, עלה לרשתות והפך ויראלי. "שלושה ימים לא הפסקתי להפריע לדיונים, עד שמצאתי סעיפים משפטיים וגייסתי את הקואליציה והכנסנו פיצויי אובדן הכנסה לנשות מילואימניקים, דבר שהיה אמור להיות טריוויאלי", היא מחייכת. "הצפתי את הנושא גם אצל ביטן, כי הוא יו"ר ועדת הכלכלה, וגפני אמר לו, 'מה אתה שולח עליי את פנינה שתעשה לי בלגן', אבל הוא עזר".
בימים כתיקונם, הוועדה למעמד האישה לא זוכה להתייחסות נרחבת, ויש הרואים בה ועדה נישתית. ייאמר לזכותה של תמנו שטה, שבעקבות המלחמה הצליחה להפוך אותה לאחת הוועדות הפעילות והמשמעותיות ביותר. דרך הוועדה עברו נושאים רגישים ונפיצים: הפגיעות המיניות בטבח, הנשים החטופות, גבורת הלוחמות ונשות המילואים.
"אני מתעקשת שהנשים האלו לא יהיו בצל", היא אומרת בפשטות. "הן גיבורות וצריכות להיות בפרונט, כי הן חלק מהמאמץ המלחמתי, וכשלוקחים את מכלול השיקולים בסדרי העדיפויות, צריך לתת להן דגש, כי הן הרוב שמחזיק את העורף, ורק עורף חזק מביא לחזית מנצחת". במסגרת זו, יזמה הוועדה למעמד האישה את אחד הכנסים המשמעותיים שעסק בחשיפת פשעי המין של חמאס. תמנו שטה הזמינה את אנשי השגרירויות הזרות ואת נציגי הפרלמנט האירופי ובראשן נשיאת הבונדסטאג הגרמני בארבל באס.
"כינסנו את כולם באולם הכי גדול בכנסת והבאנו את המומחיות הישראליות למשפט בינלאומי, את נציגי זק"א, את המומחים לאיסוף מידע ואת העדויות הקשות על מקרי האונס. זו הייתה הפעם הראשונה שחוקרות בכירות במשטרה דיברו על העדויות המזעזעות שנחשפו, ואיש זק"א חיים אוטמזגין סיפר על מה שראה ופרץ בבכי. ואני לא חסכתי. הקרנתי סרטון קצר של זוועות שהראו מה נעשה לנשים, החל מהוצאה להורג, המשך בשריפה וכלה בהתעללות והטלת מום. השגרירות יצאו החוצה בבכי, אבל המסר עבר".
"וגם הסרטון של ארז קלדרון, ילד בגיל של הבן שלי, שנחטף מביתו ושני מחבלים מובילים אותו משני צדדיו. כשראיתי את זה התפרקתי. ולא יכולתי לצאת ככה בוכה מהאולם, כי לא רציתי לתת את המתנה הזאת לחמאס. אז אספתי את עצמי, ניגבתי את הדמעות ואמרתי מול המצלמות שכל העולם צריך לראות את פשעי הזוועה של המחבלים. המשכתי לבכות מבפנים, אבל הקול היה יציב והעיניים יבשות, כי לא הייתי מוכנה שסנוואר והחברים שלו יראו דמעה על הלחי שלי".
כשמשרדי הממשלה קרסו, תמנו שטה מילאה את הוואקום וגייסה את הוועדה שהיא עומדת בראשה גם למשפחות החטופים. בחודשים האחרונים ראו אותה בכל מקום, בכל מאבק, כמעט בכל דיון. כשהכנסת יצאה לפגרה בזמן שחיילים נלחמים, חטופים מעונים ומפונים רחוקים מביתם, תמנו שטה הצליחה להגדיל את מספר הדיונים בפגרה מארבעה לשישה.
"והבטחתי למשפחות החטופים שאני לא יוצאת לפגרה ואמשיך לפתוח את הוועדה שלי גם אם אעבור את המכסה שקבענו כדי לסייע להם", היא משתפת, "וגם אם לא תהיה להם נגישות לחברי הממשלה וגם אם הם יהיו תלויים ברצונם הטוב של כל שר ושרה, אצלנו, חברי הכנסת, הם יקבלו את כל מה שהם רוצים וצריכים, גם אם זה קפה ועוגה".
כשפנינה תמנו שטה הצטרפה למפלגת יש עתיד ונבחרה לחברת כנסת בבחירות לכנסת ה־19, היא הפכה לאישה הראשונה מהעדה האתיופית שמכהנת במליאה וכחברת הכנסת הצעירה בסיעתה. כשמפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ הצטרפה לממשלת נתניהו ב־2019, עזבו סיעת יש עתיד ותל"ם את מפלגת כחול לבן, אבל תמנו שטה העדיפה להיכנס לממשלה ולכן לא עזבה עם שאר חבריה, ערקה לכחול לבן והוצבה במקום השני בבחירות לכנסת. ב־2020 מונתה במסגרת ממשלת ישראל ה־35 לשרת העלייה והקליטה. בכך הפכה לשרה הראשונה בממשלת ישראל מקרב יוצאי אתיופיה.
בראשית החודש, עם פיצול גדעון סער ממפלגת המחנה הממלכתי, מינה גנץ את תמנו שטה ליו"ר הסיעה בפועל. "יש לנו שיח מאוד פתוח בישיבות הסיעה וקשב מאוד גדול לחילופי הדעות", היא אומרת, "וכשאני בארבע עיניים עם גנץ, אני מדברת איתו בעיקר על קידום נשים. במלחמה שיגעתי אותו, כמה שהיה עסוק בקבינט המלחמה, עדיין לחצתי עליו שייפגש עם פורום נשות אנשי הקבע, פורום נשות המילואים, חיילות ואזרחיות".
"בסוף הוא היה רמטכ"ל, ומי כמוהו יודע מה זה משפחות לוחמים. גנץ וגדי איזנקוט מאוד מגויסים לנושא החטופים. גדי אמר לי, 'אני רואה אותם כאילו היו הילדים שלי'. אני אומנם לא יושבת בקבינט המלחמה ולא מכירה את מכלול השיקולים, אבל התרומה שלו ושל בני גנץ לעסקאות החטופים ולתזמון המהלכים הצבאיים היא מאוד משמעותית".
"אם לא גנץ ואיזנקוט בקבינט, זה היה הכיוון. צריך לומר ביושר, אנחנו אוהבים להיות שם? מישהו שם מרגיש תחושת סיפוק או נינוחות? לא ולא. זה לא השותפים שבחרנו בהם. איך אמר גנץ? זו שותפות גורל אבל זו לא שותפות פוליטית. זה צו 8. כולנו הבנו שזה הדבר הנכון לעשות, כניסה בלי תנאים, לא מציבים תנאים כשהמדינה בקטסטרופה. נכנסנו כדי לחזק את עם ישראל, וכמו שידענו מתי להיכנס, אנחנו גם נדע מתי לצאת".
"באיזה עולם נבחר ציבור מסתכל על אמא שהילדה שלה נמצאת בעזה ומסוגל להגיד עליה דבר כזה? לראש ממשלה יש כוח ליישר חברי כנסת ונבחרי ציבור סוררים שמרשים לעצמם לזרות מלח על הפצעים ולדקור את לב המשפחות שנמצאות גם ככה בכאב הכי גדול שלהן".
"אבל כנראה מה שמותר לאחרים אסור לישראל, ומדינת ישראל צריכה להתנהל בתבונה ובחוכמה ולקחת את מכלול השיקולים בחשבון גם כשהאינסטינקט הטבעי הוא לא לספק סיוע הומניטרי לאויב. זה בדיוק ההבדל בין מנהיגים לאזרחים".
תמנו שטה ניחנה בתכונות שלא תמיד מאפיינות פוליטיקאים. היא נחושה וממוקדת, חמה ולבבית כל עוד מתנהלים מולה ביושר. אבל אם פוגעים בה, או מנסים לקפח אותה, היא מתבייתת ויורה. "אני נלחמת על כל מה שחשוב לי ולילדים שלי ולמדינה שלי", היא מעידה על עצמה, "ואני לא מתפשרת בנושאים שקרובים ללבי גם במחיר זה שאומרים לי, פנינה, זה לא עושה טוב לתדמית הציבורית שלך. אבל אותי מעניין הציבור, לא התדמית".
היא מחוברת לשטח ופועלת בגובה העיניים. "אולי כי בסוף היום, כשאני עולה לבית של ההורים שלי בקומה השלישית בלי מעלית בדירה של עמידר ושותה את הקפה האתיופי הפשוט והטוב, אני מקבלת תזכורת למקום שממנו הכל התחיל", אמרה לי בעבר.
בגיל 3 היא עלתה לישראל במבצע משה דרך סודן. היטלטלה ממחנה פליטים לשדה התעופה במשאית צפופה עם אחותה הקטנה. שנה וחצי המתינו לאמן, שהופרדה מהן בנמל המוצא. שישה אחים שלה נפטרו, ארבעה באתיופיה ושניים בישראל. שנות ילדותה עברו עליה במרכז הקליטה בפרדס חנה-כרכור. "זו הייתה חממה מופלאה", סיפרה בעבר למוסף זה. "המון ירוק, פרדסים, אנשים חמים ומחבקים, בית ספר חדש, שפה חדשה, אהבה ושירי ארץ ישראל. הרגשנו הכי ישראלים".
כשבגרה, יצאה עם אחותה לעבודות ניקיון בבתי חולים ובבתי אבות. "נתקלנו שם בדברים קשים", היא נזכרת. "ראינו גופה וחולים במצבים מורכבים, ואף אחד לא עצר רגע לשאול מה הילדות האלה עושות שם בכלל עם הדלי והמטלית. לכן ביקשתי להיות בוועדה לזכויות הילד, כי מי כמוני יודעת מה זה ילדים שקופים".
את ההצעה הפוליטית הראשונה קיבלה דווקא מהליכוד, אבל ב־2012 נבחרה לכנסת במסגרת יש עתיד. היא כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת וכחברה בוועדת הפנים והגנת הסביבה ובוועדה לזכויות הילד ועמדה בראש שדולת קידום עולי אתיופיה בישראל. "אני זוכרת את היום הראשון שלי כסגנית היו"ר", היא מספרת. "הייתי בת 31 בסך הכל, עולה מדרגה־מדרגה לפני שאני מתיישבת בכיסא היו"ר ומנהלת את הכנסת. כל העיניים היו נשואות אליי וזה היה מדהים, כי הרגשתי שהילדה פנינה בת ה־3 ניצחה".
"אמא שלי תמיד אמרה, תזכרי שכולם בני אדם ואף אחד לא נולד חבר כנסת או שר, ואני פתחתי את הישיבה וניהלתי את המליאה כשהמשפט הזה מהדהד באוזניי וידעתי שכל ילד שנקודת הפתיחה שלו נמוכה ורואה אותי בטלוויזיה מבין שאפילו השמיים הם לא הגבול ושאין דלת שאי אפשר לפתוח ואין שולחן שאי אפשר לשבת לידו", אומרת. היום היא מנהלת את המאבק להשבת החטופים ולקידום ההסברה הישראלית ככלת אות מרטין לותר קינג ואות הידידות החברתי מאת הקרן לידידות.
"לא אחת גורמים מסוימים, במיוחד בנציגויות של מדינות ערביות, מופתעים לראות אותי. וכשהם שומעים שאני נציגה של מדינת ישראל, יש איזו תדהמה ראשונית, כי אני לא הטייפ קאסט הישראלי המוכר. אבל זה בדיוק הנכס שלי בהסברה הישראלית, לספר על שילובם של עולים ממאה מדינות ולהראות את המגוון האנושי בישראל שלא ממונף מספיק".
"גיליתי לתדהמתי שאף אחד לא באמת נתן מענה אמיתי ואת מלוא תשומת הלב למשפחה, שהייתה חסרת אונים. אף גורם גם לא עדכן את חברי הקבינט הביטחוני וחברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת. זה היה אבסורד שאני כחברת כנסת צעירה הלכתי ועדכנתי בעצמי חברים בקבינט ובוועדה. למרות צו איסור הפרסום הבנתי שאם לא אפעל למען המשפחה הם לא יקבלו תשובות".
"אנשים היו מצקצקים, מלגלגים, לצד העובדה שכשהתחלתי ללוות את המשפחה של אברה מנגיסטו הרגשתי שהוא לא הילד של כולם ולא אזרח ישראלי השבוי בידי חמאס. אני זוכרת שעיתונאית אחת קראה לנו פראי אדם. את יודעת מה זה עושה לבן אדם כשהפריים טיים מכפיש קהילה שלמה? שתיכנס לבתים של ההורים שלנו ותשיל נעליה מעל רגליה לפני שהיא קוראת לקהילה עם ערכי הצניעות והענווה שזכיתי לגדול בה בשמות ההם".
"כששוטר בלי מדים יורה לרצפה והאירוע מסתיים במוות של נער, מישהו צריך לשלם את המחיר, ומי שקורבן פה הוא בטח לא השוטר. בית המשפט אמר למשפחת המנוח שהצדק לא יכול לעבוד רק לצד אחד, ואני רוצה לומר לשופט שאני מאמצת את המשפט הזה. אכן, הצדק לא יכול לעבוד רק לכיוון אחד, כי בינתיים כשמדובר ביוצאי אתיופיה, הוא עובד רק לכיוון אחד, בדרך כלל נגדם".
התרעות פיקוד העורף