ההצבעה המכרעת של העצרת הכללית של האו"ם, סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, עמדה להתקיים ביום רביעי, 26 בנובמבר 1947, באולם פלאשינג מדוז, בדרך שבין ניו יורק ללייק סקסס. היה ברור לכל שקיים רוב בעד החלוקה, אולם נדרשו שני שלישים מהידיים. כדי להגיע למטרה היה על אנשי המשלחת הציונית להפעיל את כל האמצעים האפשריים. הם אימצו למעשה את מה שאמר צ'רצ'יל לסטלין בוועידת טהרן ב–1943: "האמת כל כך יקרה, עד שצריך ללוות אותה תמיד במשמר של שקרים". 
 

בתזכיר שקיבל הנשיא הארי טרומן ממזכירו מט קונולי יום לפני כן, מצוינת תלונתו של תת־שר החוץ האמריקאי, רוברט לובט. לדבריו, האינטרס האמריקאי ניזוק בגלל לחצי "קבוצות יהודיות", ויש אף סימנים לכך שהן משחדות משלחות ומאיימות עליהן. "קבוצות מסוימות הודיעו לממשלת ליבריה שאם לא 'תתנהג כראוי', תתעכב החתימה על ההסכם בינה ובין ארצות הברית (בעניין פיתוח אוצרות טבע בליבריה). לשגריר ניקרגואה נאמר שאם 'יתנהג כראוי', יהיה מי שידאג להכרת התודה של ארצות הברית כלפיו".
 

הסוף ידוע: בהצבעה שהתקיימה שלושה ימים מאוחר יותר, ב–29 בנובמבר 1947, הושג הרוב הדרוש. ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל עברה.ממצאי מחקר על האופן שבו השגנו את הרוב הנחוץ באו"ם מתפרסמים בימים אלה בכרך השלישי (מתוך 30) של מפעל "יובלות לישראל 70–75", שהחל השנה ואמור להסתיים ב–2023: "ההכנות האחרונות - מדיניות וצבאיות". הנה קטעים אחדים מן המחקר.
 

הישיבה המכרעת של העצרת הכללית, שבסיומה אמורה הייתה להיערך ההצבעה, התקיימה ב–26 בנובמבר. האיש שניהל אותה היה הברזילאי אוסוולדו ארניה. הדובר הראשון, נציג יוון, הביע התנגדות לתוכנית, ולא הייתה זאת הפתעה: היוונים הודיעו מראש לנציגי הסוכנות היהודית שלא יתמכו בחלוקה, מפני שהם זקוקים לקולות הערבים במאבקיהם באו"ם, אבל הבטיחו להימנע. 

אבא אבן. צילום: פריץ כהן, לע"מאבא אבן. צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

מי שהפתיע היה נציג הפיליפינים, גנרל רומולו, שדיבר גם הוא נגד החלוקה. הקול של הפיליפינים היה אחד הבטוחים בחישובים של המשלחת הציונית. יוון והפיליפינים היו תלויות בארצות הברית, והתברר שהאמריקאים לא ממש מתאמצים לשכנע את בני חסותם לתמוך בעמדתם. כמה משלחות שינו את דעתן והחליטו להצביע נגד או להימנע. נציג האיטי, שדיבר בעד החלוקה באחת הישיבות ימים אחדים קודם לכן, דיבר נגדה במליאה (גם האיטי הייתה תחת השפעה אמריקאית). חברי המשלחת הציונית נבהלו. חששו שהרוב של שני שלישים נמצא בסכנה. 
 

ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת, שהוביל את המאבק המדיני באו"ם, ומנהיגי הציונים האמריקאים, נחום גולדמן ואבא הלל סילבר, נפגשו במסדרון להתייעצות. לכאורה הם לא יכלו לעשות דבר. הכל הניחו - ועיתוני ניו יורק הודיעו - שהפעם תתקיים ההצבעה, גם אם הישיבה תימשך עד אור הבוקר. 
 

למוחרת, 27 בנובמבר, חל חג ההודיה. תושבי ארצות הברית שבתו מכל מלאכה, אבל ההצבעה הגורלית לא נדחתה. הנציגים הציונים ניצלו את המצב: משום ש–15 חברות היו צפויות להצביע נגד, נדרשו 30 תומכות - והסיכויים להשיג את היד שלהן נראו נמוכים. בהתייעצות המסדרון הוחלט לבקש ממספר חברות ידידות להעביר את הזמן באמצעות פיליבסטר - להאריך בנאומים כדי לדחות את סיום הישיבה, ולנסות לשכנע את היו"ר ארניה לדחות את ההצבעה עד אחרי חג ההודיה. 
 

התרגיל הצליח. בשבע בערב הודיע יו"ר העצרת שהנציגים שמעו טיעונים רציניים, הם זקוקים למחשבה, ושחג ההודיה הגיע. בגלל הכבוד שרוחשים נציגי האומות לעם האמריקאי, לא תתחדש הישיבה אחרי הארוחה, אלא תידחה ליום שישי, 28 בנובמבר.

 

תוספת זמן

שרת ואנשיו ניצלו את תוספת הזמן והמשיכו לעבוד. הם ביקשו ממקורבם של הנשיאים רוזוולט וטרומן, המיליונר היהודי ברנרד ברוך, לשכנע את עורכי ה"ניו יורק טיימס" (היהודים) לפרסם מאמר הקורא לנמנעים לתמוך בחלוקה, אף שאותם עורכים החזיקו בדעה שונה. ברוך כתב אחר כך לידידו כי עשה מה שנדרש ממנו אף ש"כל העניין הזה מחליא אותי".
 

ההישג הגדול ביותר של הציונים ב–48 השעות הגורליות היה גיוס הממשל האמריקאי, ובייחוד צוות הבית הלבן - בתמיכת הנשיא טרומן - למאמצים לשכנע ממשלות ונציגי מדינות להצביע בעד החלוקה. יועץ הנשיא, דוד נילס, דחק בממלא מקום ראש המשלחת האמריקאית, הרשל ג'ונסון, להשפיע על המשלחות האחרות. ג'ונסון וחברי המשלחת - אוהדי הציונות גנרל הילדרינג ואלינור רוזוולט - הודיעו למשלחות האחרות כי נשיא ארצות הברית מבקש מהן לתמוך בחלוקה. הערבים התלוננו על כך במחלקת המדינה, אבל משום שהמבקש היה הנשיא בעצמו, לוי הנדרסון, ראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ האמריקאי, נותר בלי יכולת לפעול.
 

הציונים וידידיהם בממשל ובצמרת הכלכלית של אמריקה לחצו למשל על הארווי פיירסטון, איל צמיגים וגומי ובעל זיכיונות בליבריה. פיירסטון פנה לנשיא ליבריה וויליאם טבמן, וזה הורה לנציגו באומות המאוחדות לתמוך בחלוקה. למשלחת הציונית נודע גם שממשלת האיטי מתנה את תמיכתה בקבלת הלוואה בסך 5 מיליון דולר מארצות הברית. במהלך חג ההודיה התקשר נחום גולדמן לאדולף ברל, עוזרו לשעבר של שר החוץ האמריקאי, וביקש ממנו לסייע לו בשכנוע נשיא האיטי. ברל שלח מברק לנשיא דומריס אסטימה. במברק התשובה הובטח לו שנשלחו הוראות למשלחת לתמוך בחלוקה. טרומן סיפר על דוח שקיבל מהאיטי: "הקונסול שלנו אמר לנשיא האיטי שכדאי לו לשנות את הצבעת משלחתו". 

משה שרת. צילום: פריץ כהן, לע"ממשה שרת. צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

לחץ כבד הופעל על שגריר הפיליפינים בוושינגטון, ג'ואקים אליזרד, באמצעות שני עוזרי הנשיא, קלארק קליפורד ודוד נילס. השגריר הפיליפיני סיפר לאיש השגרירות הבריטית בוושינגטון כי ב–28 בנובמבר, "או בתאריך סמוך", מסר לו מזכירו של טרומן "בקשה אישית מהבית הלבן" - לעשות הכל כדי שממשלת הפיליפינים תשנה את הצבעת נציגיה באו"ם - מהתנגדות לתמיכה. גם תת־שר החוץ לובט, או מזכירו, הגיעו אליו עם בקשה דומה. השגריר הפיליפיני לא סבר ששר החוץ מרשל עצמו (ששהה אז בלונדון) היה בסוד הדברים, אבל טען כי "שליחו האישי" של שר החוץ, גנרל הילדרינג, מכוון הכל.

גם שופט בית המשפט העליון האמריקאי, פרנק מרפי, ביקש ממנו, במכתב, ללחוץ על ממשלתו לתמוך בחלוקה. סנאטורים רבי־השפעה שיגרו לו מברק עם בקשה דומה, וראש משלחת ארצות הברית באו"ם, וורן אוסטין, אמר לו בטלפון כי בהצבעה הזו נבחנת יוקרתה של אמריקה ורצוי שהפיליפינים תביא זאת בחשבון. אם לא תתמוך, יהיו לכך תוצאות. במקביל התקשרו אנשי הסוכנות היהודית בחצות לחברו האישי של נשיא הפיליפינים, היהודי ג'וליוס אדלשטיין, וביקשו ממנו ללחוץ עליו כדי שישנה את החלטתו. חצי ישן, פעל אדלשטיין כפי שהתבקש.
 

בדוח ששלח לוושינגטון הסביר שגריר ארצות הברית בפיליפינים מדוע שינה הנשיא המקומי את עמדתו והורה לנציגו להצביע בעד החלוקה, אחרי שדיבר נגדה במושב העצרת: השגריר שלו בוושינגטון הודיע לו שאם ההצבעה תהיה נגד רצונה של ארצות הברית, היחסים בין המדינות יינזקו. "בפיליפינים חיים מוסלמים רבים ונשיא המדינה סבור שהלחץ לא הוגן", התלונן השגריר האמריקאי.
 

בתזכיר רשמי שכתב ג'ורג' קנאן ממחלקת המדינה צוין שברנרד ברוך ביקש מוויליאם בוליט, לשעבר שגריר ארצות הברית בסין, להבהיר לידידיו הסינים שאם יצביעו נגד החלוקה, כפי שהורתה ממשלת סין, הם לא יזכו לסיוע אמריקאי. בוליט שלח את האזהרה לשגריר סין בוושינגטון, ד"ר וילינגטון קו, וסין אכן נמנעה, לפי תזכיר קנאן, מהצבעה. קו הסביר לבוליט שממשלתו בחרה בהימנעות "בגלל המוסלמים הרבים היושבים בסין".
 

קנאן ובוליט לא ידעו כנראה בזמן אמת שבמקביל להפעלת ברוך, נעזרו הציונים באלוף בדימוס בצבא סין, היהודי מוריס כהן (שעל עלילותיו הופק הסרט "הגנרל מת עם שחר"), שהתגורר אז בקנדה. אל"ם בדימוס עזרא הראל כתב על כך בספרו "המפגש העוצמתי בין מדע ונבואה": "לאחר שהתבקש לסייע, טס מוריס כהן מקנדה לארצות הברית והתייצב בבית של נציג סין באו"ם. לשאלתו של כהן על אופן הצבעת סין, ענה זה כי קיבל הוראה מפורשת להתנגד. כהן החל בשכנוע השגריר, במילים רכות המעורבות בסימנים של איומים. התוצאה הייתה ששגריר סין נמנע". 
 

הסיבוב הטורקי

מדינות נוספות נאלצו לעמוד תחת הלחץ לתמוך בתוכנית החלוקה. והיו גם כאלה שהרוויחו באופן ישיר מהשינוי בעמדתן. בדוח ששלח לוולין תומפסון, ראש מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ האמריקאי, ללוי הנדרסון, על שיחתו עם שגריר קובה בוושינגטון, נכתב: "מר בלט אמר שנציג אחת ממדינות דרום אמריקה שינה את עמדתו, מהתנגדות לתמיכה בחלוקה, עבור 75 אלף דולר במזומן. נציג אחר, ממרכז אמריקה, דחה הצעה של 40 אלף דולר, אבל ממשלתו הורתה לו לתמוך בחלוקה. מר בלט סבור ששר ממדינה זו שלשל את השוחד לכיסו".
 

ב–27 בנובמבר חזר ציר בית הנבחרים עמנואל סלר מלייק סקסס והודיע לנשיא טרומן כי יש חשש שהצעת החלוקה תיפול בגלל קול אחד או שניים. הוא ביקש מהמשלחת האמריקאית ללחוץ על נציגי סין, אקוודור, ליבריה, הונדורס ופרגוואי, הקשורות לארצות הברית, ובעיקר על יוון, "שחייבת לנו הרבה מאוד" - דוקטרינת טרומן בלמה השתלטות קומוניסטית על יוון. אבל הלחץ שהשפיע על יוון לא היה אמריקאי אלא ערבי - היא הצביעה נגד החלוקה תמורת הבטחה של מדינות הליגה הערבית לתמוך בה בסכסוכיה עם ארצות הבלקן הקומוניסטיות. 

חגיגות בתל אביב בכ"ט בנובמבר. צילום: הנס פין ,לע"מחגיגות בתל אביב בכ"ט בנובמבר. צילום: הנס פין ,לע"מ
 

תוצאות טובות יותר היו ללחץ שהופעל על נציג תאילנד, הנסיך ואן. בבוקר 29 בנובמבר הפליג הנסיך לבנגקוק באונייה "המלכה מרי". הוא הסביר שהמצב בארצו מחייב זאת, וכך לא הצביע נגד החלוקה, על אף הוראת ממשלתו.
 

ב–48 שעות החסד שקיבלו הציונים, היה עליהם לא רק לשכנע משלחות מהססות לתמוך בהם אלא גם לשמור על המחנה התומך מפני נשירה. גוש אמריקה הלטינית מנה 20 מתוך 57 המדינות החברות באו"ם. בלי תמיכה מסיבית שלו, לא היה לציונים סיכוי. 
 

לכל אחד מנציגי הסוכנות היהודית במדינות מרכז ודרום אמריקה - אריק היינמן בגואטמלה, סם וישניאק וד"ר אדולפו פסטליכט במקסיקו, ד"ר סלוודור רוזנטל בפרו ועוד רבים - הורה ראש מחלקת דרום אמריקה בסוכנות משה טוב, "להיכנס לפיניש". הם ארגנו ועידות של אינטלקטואלים ושל אנשי עסקים למען הקמת מדינת ישראל וניסו להשפיעו בכל שיטה אפשרית על מנהיגי המדינות. משה טוב, למשל, דרש מאנשיו בצ'ילה לשלוח תומכים, יהודים ולא יהודים, להפגנות מול בית הנשיא. בסופו של דבר תמכו בחלוקה 13 ממדינות מרכז ודרום אמריקה. שש נמנעו ורק קובה התנגדה. 
 

נציג טורקיה, סלים סארפר, השתכנע בעקבות הלחץ, והמליץ לממשלתו להצביע בעד החלוקה, או לפחות להימנע. אבל עמדתו לא התקבלה והוא קיבל הוראה להתנגד.
 

חרדה אחזה בחברי משלחת הסוכנות בגלל ההימנעות של צרפת ובלגיה מהצבעה בדיוני ועדת אד–הוק שעסקה בנושא לפני ההצעה. לדברי חבר משלחת הסוכנות אבא אבן, היה ברור ש"תמיכתן בהצבעה הסופית תהיה הכרח שאי אפשר בלעדיו. הימנעות צרפת עלולה לרסק את כל חזית מערב אירופה". 

ד"ר חיים פרלמן, מרצה לפילוסופיה ולמשפט באוניברסיטת בריסל, היה ידידו של שגריר בלגיה באו"ם. בימי מלחמת העולם היו פרלמן ואשתו פֶלָה מראשי המחתרת האנטי־נאצית הבלגית. שניהם הפעילו את האליטה הפוליטית והאקדמית כדי שבלגיה לא תחזור בה מתמיכתה בתוכנית החלוקה. 
 

בצרפת הצליחו משה סנה ומוריס פישר לשנות ב–26 בנובמבר את הוראות משרד החוץ למשלחת באו"ם, מהתנגדות לתמיכה, אבל בסוכנות חששו משיבה לעמדה הראשונית. אבא אבן ניסח מברק לראש הממשלה היהודי לשעבר לאון בלום: "האם רוצה צרפת שייפקד מקומה ברגע שלא יימחה מזיכרון האדם?". חיים ויצמן חתם על המברק. בסופו של דבר תמכה צרפת בחלוקה.
 

בכל זאת, אמריקה

על התפקיד המשמעותי שמילא הנשיא טרומן מאחורי הקלעים להשגת הרוב בן שני השלישים מעידים מכתבי התודה והשבחים שקיבל אחרי שהתוכנית עברה. 12 ימים בחלוף ההצבעה כתב אבא הלל סילבר שב–36 השעות הקריטיות ביקש טרומן מאנשי מחלקת המדינה לעודד מדינות מתלבטות להצביע בעד החלוקה ושזה רצונה של ארצות הברית. ב–25 בינואר 1948 אמר סילבר בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים: "אם השגנו רוב של שני שלישים, הרי זה הודות לנשיא טרומן. הוא עשה זאת כאילו כפאו שד. טרומן הוא איש מפלגה המביאה בחשבון את קולות בוחריה, ומשום כך יותר קל ללחוץ עליו מאשר על מרשל". 
 

ב–3 בדצמבר 1947 שלח עמנואל סלר, חבר בית הנבחרים האמריקאי, מכתב תודה לטרומן על תרומתו להחלטת האו"ם. הוא הבטיח לספר בשבחו בציבור בניו יורק ובמקומות אחרים. בדוח של צוות התכנון המדיני במחלקת המדינה מ–19 בינואר 1948 נכתב שהיהודים לא היו מצליחים לגייס שני שלישים "לולא מנהיגותה של ארצות הברית ולחציה בדיונים באו"ם". משה טוב סיפר שאחרי קום המדינה אמר לו שר החוץ הברזילאי: "העצרת החליטה על החלוקה בגלל הלחצים של נשיא ארצות הברית". 

דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מדוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מ
 

על התערבותו האישית של טרומן העיד מנהל הסוכנות היהודית בניו יורק, מייקל קומיי: "המפתח היה היחסים בין הסוכנות היהודית לממשל האמריקאי, שהסתדרו בדיוק ברגע האמת. רוב הזמן הנציגים האמריקאים סירבו להתערב, אבל המהלך בחג ההודיה והלחץ היהודי הדרמטי הביאו את טרומן להתערב. הוא כעס והחליט לשים את משקלו האישי לטובת העניין. האמריקאים התערבו ושיפרו את המצב. רק ב–48 השעות האחרונות קיבלנו את תמיכתה המלאה של ארצות הברית".
 

גם הצד השני, כמובן, ביקש לגייס תומכים. יום לפני ההצבעה הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה, כי "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים וביתר ארצות האסלאם ונהנים מכל זכויות האזרח. אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תקום, אף אחד לא יוכל למנוע צרות - פרעות יפרצו בפלשתינה, יתפשטו בכל ארצות ערב ויובילו אולי למלחמה בין הגזעים. אם חברות האומות המאוחדות יחליטו על חלוקת פלשתינה, הן יישאו באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים". 
 

לפני ההצבעה היה אמור נציג איסלנד, תור תורס, להביא בפני העצרת את מסקנות תת־הוועדה השלישית, שנועדה לפשר בין הצעות שתי תתי־הוועדות האחרות. המשלחת הציונית הטילה על אבא אבן לבוא בדברים עם תורס ולהבטיח הצלחה בישיבה המכרעת. בבוקר 29 בנובמבר ביקר אבן אצל תורס במלון "ברקלי" בניו יורק. אבן ביקש ממנו לדבר ברוח אוהדת על תוכנית החלוקה ולשוות למעמד חגיגיות. תורס ענה לו שגורל העם היהודי קרוב ללב העם האיסלנדי הקטן, השומר בקנאות על חירותו, והבטיח לו יחס אוהד.

 

האיומים של הערבים

בשבת אחר הצוהריים, 29 בנובמבר, האולם בפלאשינג מדוז היה מלא מפה לפה, והאווירה אכן הייתה חגיגית. הכל ידעו: רגע ההחלטה הגיע. 

שעתיים לפני פתיחת הישיבה הגיעו 15 אלף בני אדם, רובם יהודים, למשרדי האו"ם, אבל רק אלף מהם קיבלו כרטיסי כניסה. משטרת ניו יורק תגברה את אנשי האבטחה של האו"ם. 
 

בפתיחת הישיבה ביקש היו"ר ארניה דין וחשבון על הניסיונות האחרונים להגיע להסכם. בהצעה לסדר היום הודיע נציג לבנון, כמיל שמעון, כי בניגוד לעמדתן הקודמת, מוכנות מדינות ערב לדון בהסדר פדרלי–קנטונלי ולשישה עקרונות פשרה: מדינה עצמאית פדרלית תוקם בארץ ישראל מ–1 באוגוסט 1948; הממשל יהיה פדרלי ויוקמו שני קנטונים, יהודי וערבי; בכל קנטון יהיה מינימום של מיעוטים; תושבי ארץ ישראל יבחרו אסיפה מכוננת שתכין חוקה ושיהיה בה ייצוג יחסי לכל התושבים; היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי יהיו דומים לאלה שבארצות הברית; החוקה תבטיח הגנה על המקומות הקדושים, חופש דת וכו'".
 

נציג ארצות הברית הרשל ג'ונסון השיב לנציג לבנון: אין זאת הצעת פשרה אלא חזרה על הצעת המיעוט בוועדת או"ם, שכבר נדחתה. נציג ברית המועצות, אנדריי גרומיקו אמר: "בהצעות החדשות של הערבים אין כל חידוש, הרי רעיון המדינה האחת כבר נדון ונדחה. יש להצביע מיד על הצעת החלוקה".

בתמיכת נציגי ארצות הברית וברית המועצות דחה היו"ר ארניה את תמרוני ההשהיה של הערבים, והעצרת ניגשה להצבעה. לדברי חבר משלחת הסוכנות, אליהו אילת, זאת "מפני שצרפת וקולומביה לא חידשו את בקשת הדחייה שלהן, והערבים עשו כמה טעויות".
 

ב–17:00, לפי שעון ניו יורק (חצות הלילה, לפי שעון ארץ ישראל) החלה ההצבעה הגורלית. רוב עמדות המשלחות היו ידועות, אבל לא בוודאות. היו כמה הפתעות, לטוב ולרע. צרפת, לבסוף, הצביעה בעד, ומיציע הקהל נשמעו מחיאות כפיים סוערות. צ'ילה, שקולה נחשב בטוח, נמנעה.

הצבעת צ'ילה גררה תקרית דיפלומטית בין ארצות הברית לערב הסעודית. נציגי המדינה הערבית האשימו את האמריקאים בלחץ על הדרום אמריקאים להצביע בעד תוכנית החלוקה. נציג ארצות הברית בסנטיאגו דיווח למשרד החוץ בוושינגטון: "נשיא צ'ילה, גבריאל וידלה, וכמה משרי ממשלתו, הם פרו–ציונים. לכן תמכה משלחת צ'ילה בחלוקה בדיונים המוקדמים. אבל התושבים הערבים של צ'ילה הפעילו לחץ, וממשלת צ'ילה הורתה למשלחת להימנע. גם בקשת מצרים מצ'ילה לתמוך בעמדת הערבים נדחתה". 
 

ההפתעה מצד צ'ילה יצרה חרדה במשלחת הסוכנות. "המתח הפך כמעט לכאב פיזי", כתב חבר המשלחת הציונית דוד הורוביץ. "33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעו, הכריז לבסוף היו"ר, ובתוכנו בוקע משהו בלתי רגיל, שרק פעם אחת ויחידה זוכה לו אדם בחייו. מעל לראשינו שומעים אנו את משק כנפי ההיסטוריה. על הדוכן עולים נציגי מדינות ערב ומשמיעים את איומיהם, איומי דם וקרבות. באולם נישא ריח של אבק שריפה, אבל אותה שעה לא רצה איש לתת את דעתו על המחר. מעיינות החדווה פרצו ועלו. באולם הגדול ובפרוזדור התגודדו חברי המשלחת הציונית, ידידים, עיתונאים והמון חוגג. ניו יורק היהודית צהלה ושמחה ביום חגה הגדול ביותר".
 

13 המתנגדות היו קובה, מצרים, יוון, הודו, עיראק, לבנון, פקיסטן, ערב הסעודית, סוריה, טורקיה, תימן, אפגניסטן ואיראן. 10 הנמנעות היו ארגנטינה, צ'ילה, סין, קולומביה, אל סלוודור, אתיופיה, הונדורס, מקסיקו, בריטניה ויוגוסלביה. תאילנד, כזכור, נעדרה מהדיון. כל המדינות השכנות לארץ ישראל הצביעו נגד, וכך הודגשו גם הקשיים העצומים הצפויים למדינה הציונית. 
 
 

ובינתיים במזרח התיכון

דוד בן־גוריון, שנח במלון "קליה" שעל שפת ים המלח, שכב לישון בשעה מוקדמת: כך היה רגיל להתייחד עם שעות גורליות. כשהתקבלה ההחלטה, העירו אותו והודיעו על החדשות. הוא ראה פועלים שיכורי שמחה רוקדים בחופי ים המלח. "באותו ערב רקדו המונים ברחובות", אמר אחר כך. "אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה ושנאבד בה את מיטב בחורינו". 
 

ראובן שילוח, איש המחלקה המדינית והשירותים המיוחדים של הסוכנות, הקשיב לרדיו ועקב אחרי ההצבעה מבית הסוכנות בירושלים. כשנפל הפור וירושלים הפכה לקריית שמחה, נזכר שבן־גוריון נמצא ב"קליה", רחוק מיישוב יהודי. הוא חשש שמתנקש ערבי יחדור לחדרו והחליט להחזירו מיד לירושלים. בלי מנהיגותו של בן־גוריון ספק אם ניתן היה לנצח במלחמה הצפויה.
 

באחת אחר חצות נסעו שילוח ונהגו ל"קליה", חמושים באקדחים בלבד, כדי להחזיר את הזקן ורעייתו לירושלים. שילוח סיפר: "במשך השעה שהפרידה בין הנסיעה לים המלח ובין החזרה לירושלים כבר ניכרו שינויים בדרכים. בכביש יריחו הופיעו חבורות של ערבים חמושים. הערבים הביטו בזעם במכונית היהודית הדוהרת. בן־גוריון היה שקט ומרוכז בשעת הנסיעה. הוא לא הרבה לדבר, אבל מההערות המקוטעות שהשמיע בצבצה אזהרה מפני אשליות ובעיקר מפני ההנחה שהמדינה היהודית כבר מונחת בכף היד".