במהלך סוף השבוע, חברת הקונגרס ננסי פלוסי הצטרפה לעוד 36 מחוקקים דמוקרטים שדרשו לעצור את משלוחי הנשק לישראל. במכתב ששלחו חברי בית הנבחרים לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ולמזכיר המדינה אנתוני בלינקן, הם דרשו לעצור את משלוחי הנשק ולפתוח בחקירה אמריאית בנוגע לתקרית הרג עובדי ארגון הסיוע WCK חקירה שבממשל שללו את הצורך בקיומה.
רק על פי פרסומים זרים: באיראן לא יודו בזה - אבל חוששים מאוד מהטילים של ישראל
זמן קצר לאחר יציאת הכוחות מעזה: אזעקות נשמעו בחבל אשכול
לפני שניגש לנתח את ההתנהגות הנוכחית של פלוסי, חשוב להציג רקע עליה. רק לפני מספר שבועות, באחד מהרגעים שתועדו במצלמה, פלוסי קראה למפגינים הצרים על ביתה "לחזור חזרה לסין", תוך שהיא מכנה אותם "אידיוטים שימושיים" שמפגינים למען הפלסטינים.
בתפקידה כמייצגת את סן פרנסיסקו בקונגרס, אחד המחוזות הפרוגרסיביים ביותר בארצות הברית, נדרשה פלוסי להתמודד לא אחת עם לחץ מצד גורמים רבים בנוגע לעמדתה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במשך שבועות, מפגינים ערכו עצרות מול בתי חברי קונגרס וכמובן מול ביתה של פלוסי. כזכור, פלוסי היא זו שקראה את השיר "אין לי ארץ אחרת" מאת אהוד מנור מעל רחבת הקונגרס.
בעבר היא סיפרה על הבית שבו גדלה, תוך ציון שאביה היה "גוי של שבת" וכי הסביבה בה גדלה הייתה סביבה של חברים יהודים.
אך כל זה, כאמור, התפוגג השבוע כאשר חברת קונגרס ותיקה, שכיהנה בעבר כיו"ר בית הנבחרים, קראה לממשל להגביר את מגבלותיו על משלוחי נשק, ולדרוש פתיחת חקירה ממשלתית, בניגוד לעמדתו. עמדתה זו, לפיה הקונגרס דוחף את הממשל, היא רעה לישראל.
סליחה, רעה מאוד. במשך עשרות שנים, הצליחה השדולה הפרו-פלסטינית להקים תאי פעילות ברמת השטח (Grassroots) הרודפים וממררים את חייהם של פוליטיקאים, אמנים (כמו סיינפלד), משפיענים, ספורטאים וכיוצ"ב באמצעות קמפיין מאורגן ומנוהל בצורה מופתית של תומכי הפלסטינים במרחב הפעילות הפוליטית האמריקאית. לאחרונה אף התפרסם מדריך כתוב בפרקים, כחוברת מפורטת הכוללת מטרות, דרכי פעולה, יכולת הצמחת תנועות שורשים, חשיפה תקשורתית, לובינג ואפילו הגנה משפטית לחברים.
האסטרטגיה משמשת פעילים אשר מחפשים ומטרידים שוב ושוב נבחרי ציבור, נצמדים אליהם עם שאלות או מידע ספציפיים, ומטרידים אותם במטרה לתעד את דעותיהם. בדרך כלל, פעילים עוקבים אחרי הפוליטיקאי, מצלמים אותו ופועלים לקידום הסרטון בפומבי ו/או מבקשים פגישת לובי פרטית.
לצערנו, את המלחמה הזו הפסדנו. זו מלחמת הסושיאל הראשונה, בטח בגודל ובעוצמה שלה, ומנוהלת באמצעות רשתות חברתיות לאורך ולרוחב שלה.
גם בהיבט של סיקור שבו כל פליט הופך כתב, וגם בהתערבות של מדינות זרות לשינוי אלגוריתם באופן כזה שיפגע במאמצי המלחמה של מדינת ישראל. אם ננסי פלוסי הפכה את גבה למדינת ישראל, אז בתכל'ס, כל פוליטיקאי יכול, בהינתן הצריבה התודעתית של הקמפיין המנוהל בכזו יעילות כנגדו.
מה הלאה?
כאשר נסיים את המלחמה הזו, חייב להתנהל דיון עמוק של מיטב המוחות בישראל, בעולם היהודי והאוונגלי, לחשוב איך נערכים ל social media warfare - מה התשומות שמדינת ישראל צריכה ויכולה לתת כדי להיאבק בזירה הזו באופן שנותן יכולת התמודדות שווה.
ישנן יזמויות אזרחיות נפלאות, בראשותם של אלה קינן ואיילון לוי הנפלאים, אבל לבד, ללא צימות כוחות ובליווי של מדינה, אנחנו מתנהלים במלחמות האתמול של ליווי 20 עיתונאים בינ"ל, במקום מלחמות ההווה של 2 מיליון פליטים עם סלולרי. מסקנה הבלתי נמנעת היא רתימה של כל מי שניתן, והכנת תוכנית עם יעדים ותקציב לביצועה, שכן בנפשנו העניין.
ד"ר קובי ברדה הוא מומחה להיסטוריה פוליטית אמריקאית וליחסים בינלאומיים, וחוקר בכיר בחממת חיפה לחקר דתות של אוניברסיטת חיפה ובעל ההסכת "אמריקה בייבי".