כניעה או התגברות: קרני אלדד על הטרור האסלאמי בצרפת

אנחנו, המורגלים בפיגועים בסדר גודל כזה, רואים אותם ויודעים מה הם מרגישים כעת: כאב עצום וזעם רב. ואת הזעם הזה יש לתעל, ורצוי לעשות זאת באחריות ולכיוונים חיוביים.
 

נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, הצהיר שעמו לא יעבור לסדר היום אחרי אירועים אלו. תהלוכת המונים אורגנה, ובראשה שורה מכובדת של מנהיגי העולם. דגלי טריקולור, צעירים מטפסים על אנדרטאות וצועקים את ההמנון בגרון ניחר. מוכר, יפה, פוטוגני כל כך. הולנד תיעל את הזעם לתהלוכה, את חוסר האונים לשיר. השאלות המחרידות, הקיומיות, של הצרפתים אל מול הטרור האסלאמי לא נענו כלל. אבל איזה דוק מעורפל של אחדות ואחווה נמסך עליהן. תחושה עמומה שהכל יהיה בסדר, שאנחנו המון, ושכל הטובים מתאחדים נגד הרעים. היה בזה משהו ילדותי, שלא מבשיל לשינוי, למהפכה צרפתית אמיתית שיכולה לזעזע את העולם במובן הטוב של המילה, כפי שעשתה בעבר.
 

המצרים הקדמונים הקימו את הפירמידות, חרטומיהם כתבו היסטוריה מפוארת, חידושים תיאולוגים, כלכליים, שלטוניים. אבל היה זה עם אחר לחלוטין, לא דומה כלל לזה היושב כיום באותו תא שטח הקרוי “מצרים", והמתפאר בייחוס לא לו. האם זה המצב גם בצרפת? האם האומץ והחזון שהובילו אותם - ולאחר מכן את העולם כולו - דרך מהפכה למציאות טובה יותר, כשהכל נראה חסר סיכוי, הוא של אותו עם, אותו גנום? האם יש בו הכוחות להצעיד את המערב לניצחון על האסלאם?
 

עד עכשיו, שבוע לאחר הפיגועים, נראה שלא, ושאין בכוונת מנהיגי צרפת להנהיג את מהפכת המערב. הצעד המשמעותי ביותר שנעשה עד כה הוא הצבת 5,000 מאבטחים במוסדות יהודיים, שזה מה שנעשה עד עכשיו בכל העולם ברמה זו או אחרת, ונכלל תחת הסעיף “אבטחה". כלומר, מגננה. וכמו שראינו בעשורים האחרונים, המגננה הזאת אולי מצילה חיים של כמה אנשים, אבל אינה פותרת את הבעיה המחמירה והמעצימה שמקבלת פנים ושמות חדשים.
 

בשל התנהלות זו - שגם ישראל אשמה בה - הצליח האסלאם להפוך מבעיה משנית לאיום אסטרטגי על המערב. כבר מזמן לא מדובר בסכסוך הפלסטיני, אנחנו כבר במסך חדש במשחק: מסך דאע"ש. במשחק הזה ממש לא משנה מה ישראל תעשה, זה לא קשור לישראל. האסלאם הג'יהאדיסטי הוא לא משהו שאפשר לדבר איתו. אין לו דרישות שאפשר למלא אחריהן ובכך להשביע את הארי.
 

זה כבר לא פולחן האביב, שבכל פרק זמן צריך להקריב למפלצת את ליטרת הדם שלה, אלא כוח מכלה, השורף הכל. 5,000 מאבטחים לא יוכלו לעמוד בפרץ, וזה מכמיר את הלב לבקש מהם את זה.

ישראל. מעולם לא הייתי הדוברת של נתניהו, ואין לי אספירציות בתחום. אבל המתקפה מחוץ ומבית עליו ועל “התנהלותו" בתהלוכה בפריז, גרמה לי לרצות להגן עליו כאחרונת שומרי ראשו.
 

נתחיל בחוץ, כי זה פחות כואב: לאחר הפיגועים במערכת העיתון ובהיפר הכשר (ואני מדגישה שמדובר ברבע היהודי של הקורבנות, שנרצחו בשל יהדותם), הוזמן אבו מאזן לעצרת נגד הטרור. אבו מאזן, זה המטיף לרצח יהודים, המברך טרוריסטים, המממן את משפחותיהם, הקורא לכיכרות ובתי ספר בשמות של שאהידים - הוא הוזמן לעצרת נגד הטרור. כמה מזויף, צבוע ומתחנף.
 

מבנימין נתניהו, לעומתו, ביקשו שלא יבוא, לכאורה בשל קשיים באבטחה. אבל זאת מהות המחאה, לא? הלא הצעדה התארגנה בכדי לומר לעולם המוסלמי שאנחנו מאוחדים בכוחנו נגד הרצון לזרוע טרור בלבבות שלנו. בעצם מה שממשלת צרפת אמרה לנתניהו הוא: אל תבוא לעצרת נגד הטרור בגלל הטרור. זאת לא התגברות - זאת כניעה.
 

ההשפלות שבאו אחר כך תאמו התנהגות כלפי אורח לא קרוא: ההמתנה המבישה בקור בתור לאוטובוס, העובדה שלא נשמר לו מקום בשורה הראשונה והוא היה צריך להידחף בכדי לצעוד עם כולם, והמקום השמור של אבו מאזן, המוסקיטר הידוע נגד הטרור.
 

המתקפה מבית דוקרת יותר. נכון, אנחנו בתקופת בחירות, אבל היה פיגוע ומנהיגים מכל העולם הוזמנו לצעוד במחאה נגדו. ועדיין נשמעו טענות בעיתונות הישראלית שהנסיעה לצרפת הייתה חלק מקמפיין הבחירות של ראש הממשלה. זה באמת נראה לכם סביר שבעת מתקפה נגד יהודים ראש ממשלת מדינת היהודים לא ינכח? או אולי, מה שיותר סביר, הוא שזה עוד בית בשיר המוכר שהפזמון שלו הוא, “כולם ביחד! רק לא ביבי!".
 

יאיר לפיד רכב על הגל העכור וסימן את ראש הממשלה כ"ישראלי הנדחף", בהתייחסו לעובדה שהוא פילס את דרכו מהשורה השנייה לשורה הראשונה. הוא בחר להשמיץ את נתניהו אישית, במקום להגן על כבודה של ישראל, כי נתניהו לא היה שם עם שלט של הליכוד, אלא עם שלט של JE SUIS JUIF ושל מדינת ישראל.
 

אם לפיד מבזה את נתניהו, הוא מבזה את כולנו. אבל כאמור, זאת תקופת בחירות וביזויה של מדינת ישראל כנראה פחות חשוב למר לפיד מאשר כמה נקודות במרוץ. הגדילו לעשות צעירי העבודה שהמציאו משחק מחשב, “דחוף ת'ביבי".

אסלאם. בטח דת השלום, ברור.