מערכוני הפתיחה הפכו העונה לחלק האפל ביותר של התוכנית, הם נוטים אל האבסורד והמקבריות של התקופה שאנחנו חווים, מאשר להומור או כל דבר שעלול להעלות חיוך. בפעמים בהם הפאנץ' ליין עובד ולופת את הבטן, הפתיח המוכר והעליז שמגיע ישר אחר כך וארשתו הניטרלית של קיציס שואבים את הצופה מן האפלה לאולפן המואר. וברגע הזה מזדקק ההומור היהודי, שמעז לצחוק גם כשהלב מתייפח על הרצפה.
ראשית, התבטאותו המקורית של יוסף הייתה דוגמה קלאסית לקומדיה שכותבת את עצמה. האיום לעזוב את המדינה שמור בדרך כלל לאנשים עם כיסים עמוקים והשפעה רבה על המשק והכלכלה, וכשאיום כזה מושמע מאחד מנציגיו של המגזר הכי פחות יצרני בארץ - הפאנץ' ליין מגיע בלי מאמץ.
כאשר הקומדיה כותבת את עצמה, מפיהם של פוליטיקאים ואישי ציבור שאיבדו כל שארית של בושה או בקרה עצמית, לאלו שמרוויחים את פרנסתם מכתיבת סאטירה יש עבודה יותר קשה. וכשהם נאלצים להתחרות גם בקומיקאים וצייצנים שחגגו על הידיעה כבר מאז יום שבת, המטלה נעשית קשה הרבה יותר.
נראה ש"ארץ נהדרת" משתדלת לא לעורר סערה בתדירות גבוהה מדי, ולהמשיך למתג את עצמה כממתק קומי שאפשר למשוך איתו מפרסמים וצופים ממגוון קהלים. קשה להאשים אותה, היא אולי ספינת הדגל של "קשת" בכל הנוגע ליצירה מקורית כבר יותר משני עשורים, אבל באקלים הנוכחי היא צועדת על חבל דק ולא תמיד מוצאת את האיזון שלה.
הפאנץ' הזה, שכולו על חשבוננו, נבלע מייד לאחר מכן בבדיחות על "הוריקן", השיר של ישראל לאירוויזיון - ויתכן שזאת האסטרטגיה של "ארץ" בשבועות בין שערורייה לשערורייה. השחלת הפאנצ'ים הכבדים בין בדיחות מטופשות אולי תחסוך את התגובות הזועמות ותיתן לכותבים את מרווח הנשימה לתכנן את המהלומה הבאה.
סון הר מלך נעה בין הזהויות בקצב מסחרר, כשהיא מצביעה על השורש האמיתי של בעיית האלימות כלפי נשים: נשים שלא מכבדות את הבעלים שלהן. בהמשך היא גם מסבירה את המשוואה: "כשיש יותר נשקים בבתים - מספר הנשים המוכות מצטמצם". גם זאת דרך להסתכל על זה.
התרעות פיקוד העורף