חכמולוגים יאמרו שיש במשפטי נתניהו איכויות זן, בעיקרון מדובר בשטויות

זה היה צפוי כמו הברד שלא ירד בדרום ספרד. בקיץ. ההתנפלות על איזנקוט. ביום רביעי אמר הרמטכ"ל שאין לרוקן מחסנית על ילדה עם מספריים. ביום חמישי השר ישראל כץ חשב בקול רם שהאמירה הזו עשויה לסכן חיילים. השר לביטחון הפנים גלעד ארדן הגיב ב"מעולם לא רוקנו מחסניות".
 

ביום שישי תקף צעיר פלסטיני שוטרי מג"ב בשער שכם, פצע שניים, נהדף הצדה ונפל ממכת האש הראשונה (שתיים־שלוש יריות עמומות בסרטון). ספרתי שישה חיילים ניצבים במרחק של שלושה מטרים פלוס־מינוס מהפצוע הירוי. ספרתי כ־20 יריות בודדות זו אחר זו. לא היה קשה להבחין בקנה הרובה של המג"בניקית שנע בין שאר הקנים, ואני מקווה שהאימון שעברה היה ממצה יותר מזה שעברה הדר כהן ז"ל שנהרגה לפני כחודש כשעצרה בגופה סכינאי פלסטיני. שני השוטרים הפצועים הם בני 20, וחבורת השוטרים כולה הם "גיבורים שפעלו היטב", כמו שאמר מפקד מג"ב. הגם שאני משוכנע שרפול, הרמטכ"ל, היה מדיח אותם מן הצבא. לא על הריגת ערבי אלא על בזבוז כדורים.
 

שאיש לא יטעה: השוטרים האלה ביצעו את משימתם והצילו את עצמם ואת סביבתם. איש לא מאשים חבורת נערים בני 20 מוכוונת פעולה באורח נחרץ ואדרנלין בשמיים. מי שאשמה במחזה של חבורה שמוודאת הריגה בירי קבוצתי חסר פרופורציות היא ממשלת הימין. היא ששיגרה אותם לזירה בלתי אפשרית בטענת כזב שאין מה לעשות ואין עם מי לדבר. והיא שהטביעה אותם ואת החברה הישראלית כולה באווירת שיסוי שתומכת ב"מרוקני מחסניות" בלשון איזנקוט.
 

לאחר שאמר מה שאמר, יצתה בת קול של גינוי ממחנה המתנחלים, אלא שהראשון לזהות בונוס "ממלכתי" היה נפתלי בנט. את הלקח שלו הוא למד בצוק איתן כאשר התייצב מול הרמטכ"ל בני גנץ וסומן כפרחח ודמגוג. להבדיל מאורי אריאל, שהוא ממוקד שטחים ומפלגה שבטית, בנט רוצה ראשות ממשלה, והדרך עוברת בפוזה ממלכתית. בעוד נתניהו ממתין שההתקפות על איזנקוט יצרבו את התת־מודע הקולקטיבי, ובהזדמנות זו יפילו על הרמטכ"ל את תיק הפיגועים שלא מסתיימים, דווקא בנט יצא להגנתו. "אני לא יוצא נגד ראש הממשלה", הסביר לרינה מצליח ששאלה איפה ביבי ב"פגוש את העיתונות". "איפה שהוא הולך בדרך הישר אני איתו, איפה שהוא הולך בדרך נכונה אני אביע את דעותי". 
 

ביום ראשון התייצבו נתניהו ושריו, כולל מרוקני המחסניות כץ וארדן, לימינו של הרמטכ"ל. עוד לא נולד הפוליטיקאי, גם אם הוא בעלה של שרה, שמסוגל להתייצב מול רמטכ"ל מכהן. 
 

מעבר למהלומות הפומביות ישנן דקויות שבלעדיהן לא ניתן להבין עד כמה הקרב בין בנט לנתניהו מכתיב את מדיניות הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. זירות המשפטים, החינוך והמקרקעין כבר נשלטות על ידי הבית היהודי. בנט קיבל את הלטיפונדיות האלה ללא קרב. נתניהו נכנע ללא תנאי כדי לשבת על הכיסא, גם במחיר היותו בובת מתנחלים. עכשיו מנהל בנט את הקרב על מדיניות החוץ והביטחון, כלומר על גורל ההתנחלויות. 
 

בתחילת נובמבר 2015 נפגש נתניהו עם אובמה אחרי שנה של נתק. "אני מודה לאובמה על כך שהגביר את ביטחונה של ישראל עם סיוע חדש...", הצהיר אחרי הפגישה, "אני נשאר מחויב לפתרון שתי המדינות לשני עמים". כתבים דיווחו שבנסיעתו חזרה היה נתניהו האיש הזחוח ביותר במטוס. איפה נתק ואיפה אנחנו כיום? שידרה הפמליה במטוס. וכמובן, תוספת המיליארדים שהובטחו אישית לנתניהו. 
 

כשנחת מאופוריית הידידות המופלאה עם אובמה, זימן בנט את עצמו לשיחה עם נתניהו. "ביבי חזר בו מהאמירה על צעדים חד־צדדיים רק אחרי שיריתי לו כדור בין העיניים", סיפר בנט בכנס פעילים. ג'ון קרי שמע על כניעת נתניהו לבנט רק כאשר פגש בנתניהו בירושלים. משם יצא לרמאללה כדי לבשר לאבו מאזן שביבי לא עמד במילתו. זה משך כתף שאננה כאומר: כמה פעמים אמרתי לכם שהאיש שקרן. בוושינגטון השהו את מתן הסיוע שהובטח לנתניהו עקב "דיונים", ושר הביטחון אמר השבוע שהדיונים בנושא נמשכים (עד שביבי יחזור בו מהחזרה). 
 

מדובר בריטואל קבוע. כשנתניהו חש את החבל הבינלאומי מתהדק על צווארו (חרם גלובלי, יוזמה צרפתית וכו') הוא שולף את המנטרה הקבועה: אם אני מבצע ויתור (הקפאת הבנייה למשל) תתפרק הקואליציה, הולכים לבחירות והלכה שנה, וממילא מה שהיה הוא שיהיה. וחוץ מזה הוא מספר להם בבריטון הקטיפה שלו, יש לי מידע מהימן מהמודיעין המהולל שלי שבקרוב ימות פריץ או כלב ואז אבצע את הצעד ההיסטורי. אז תנו לי פסק זמן. כולם חכמים כולם ומבינים שהוא לא רוצה ולא יכול, אבל בלית ברירה משחררים לו את פסק הזמן. אם החבל מתהדק, הולך נתניהו לקואליציה שלו. אומנם הבטחתי משהו לאמריקאים־צרפתים־גרמנים, הוא אומר להם, אבל אתם יודעים שה"י פה"י, אלוהים גדול ותנו לי פסק זמן. וגם כאן הוא מקבל פסק זמן. 
 

הפראיירית התורנית היא קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. "זה לא הזמן לצעדים גדולים", אמרה אחרי פגישתה עם נתניהו. לכאורה יש הסכמה, למעשה זוהי היענות לריטואל פסק הזמן הקבוע של נתניהו עם טוויסט. לא ידוע (עד כה) אילו "צעדים קטנים" הבטיח נתניהו למרקל כדי להקל את מצב הפלסטינים. השאלה היא אם יש בהם כדי לגרום לבית היהודי לפרק את הקואליציה, או אז יסתבר אם מרקל קנתה עוד פעם את תירוצי נתניהו או כבלה אותו בהבטחה לצעד שמימושו, אולי, יפרק את הקואליציה.
 

כתבים לענייני מפלגות מפקפקים בהיתכנות של הסצנריו הזה בגלל האחיזה העוויתית של מנהיגות הבית היהודי בקרנות מזבח התקציבים ועמדות הכוח. הקץ' של בנט ושות': איש לא יודע למדוד את הטמפרטורה בתוככי הימין המטורף, שהוא תשתית הבית היהודי. לך דע איזה ויתור יצית את התקוממות הקנאים שיציתו את הבית על יושביו. כולל בנט.
  

את יתרון ההגעה לנשיא אחרי הבחירות השיג נתניהו בסיוע קולות הבית היהודי שגוירו לליכוד לטובת הקמת הקואליציה הנוכחית. לא בטוח שהתרגיל הזה ילך גם הפעם. בנט קורץ כיום לכל הכיוונים. חרדים חילונים ממלכתיים מכסחי ערבים כובשי עזה ובוני התנחלויות. וממלכתיים מן המרכז כמובן. מנגד מייצר נתניהו תמונת מצב שאמורה להתכתב עם קהל היעד שלו, כולל מרקל ושות': "הבנייה בהתנחלויות לא מעניינת את רוב המנהיגים בעולם. הם רוצים לקדם את העניינים של המדינה שלהם...", אמר בישיבת הליכוד בתחילת החודש. "אם זה היה רק עניין של התנחלויות, הסכסוך היה נפתר. לכן אבו מאזן מפחד מהשיחות כי ייאלץ לוותר על זכות השיבה". 
 

הפתרון על פי נתניהו הוא מגעים עם העולם הערבי. "דווקא מדינות ערביות הרבה יותר קשורות למסרים שלנו, כי רבות מהן יודעות את האמת". יש במשפטים האלה, כמו ברבים ממשפטי נתניהו, תעתוע מעגלי שפשוטי עם יכנו אותו "סתירה לוגית". חוכמולוגים יאמרו שיש במשפטי נתניהו איכויות זן. בעיקרון מדובר בשטויות. בשטח עצמו מדברים זמביש (בלחש) אורי אריאל (בכחש), אלקין (בבחש) וברוך מרזל (במגפון). וכולם מחוברים. מראש הדג ועד זנבו.