1. ייעוץ נשיאותי: כשחזר נתניהו מביקורו בארה"ב לפני כמה שבועות, הוא בא לעדכן את הנשיא, ראובן ריבלין, בתוצאות מסעו והתרשמותו מהנשיא האמריקאי החדש. זוהי פרקטיקה מקובלת. לנשיא המדינה בישראל אין כמעט סמכויות ביצועיות, אבל הוא "ראש המדינה" ומקבל עדכונים שוטפים. בדרך כלל מדובר במחווה של נימוס, מפגש שמתקיים לצורך סימון "וי". 20 דקות, חצי שעה מקסימום. הפעם זה היה משהו אחר לגמרי. נתניהו שישב מול ריבלין היה ביבי אחר. הפגישה נמשכה כמעט שלוש שעות. ריבלין כמעט לא דיבר. היה זה נתניהו ששפך, ושפך, ולא הפסיק לשפוך את לבו בצורה שהייתה לעתים מכמירת לב.

היחסים בין השניים צוננים עד קפואים. נתניהו עשה הכל, כולל הכל, כדי למנוע מריבלין את הנשיאות. התקף הטירוף שלו באותם ימים כלל יוזמה לביטול מוסד הנשיאות ולחלופין ניסיון נואש למצוא מועמדים שיגברו על ריבלין השנוא במרוץ לבית הנשיא. אגב, ארנון מילצ'ן סיפר באותם ימים למי שסיפר שנתניהו הציע גם לו להיות נשיא. מזל שלא הציע לנתן אשל. אם זה נכון, זה היה סוגר לנתניהו את הפינה של הסיגרים והשמפניה. הוא פשוט היה מגיע לעדכן את הנשיא פעמיים ביום, ומתכבד בכמה סיגרים לדרך.

ריבלין, כזכור, נבחר לנשיאות למרות נתניהו. "אצלי", אמר עוד קודם לכן, "אשתי לא מתערבת במינויים". במפגש הראשון ביניהם כנשיא וכראש ממשלה, במשכן הנשיא, אמר ריבלין לנתניהו שישמח אם תתנהל ביניהם מערכת יחסי עבודה תקינה ופורייה. אבל, הוסיף הנשיא, אנחנו נשב כאן למטה, באגף העבודה. למעלה (אגף המגורים), אני יושב רק עם חברים.

והנה, פתאום, נתניהו יושב מולו קרוב לשלוש שעות, ושופך את הלב. על הממשל האמריקאי החדש, על טראמפ, על העובדה שהוא יצטרך עכשיו להתמודד עם כל הקיצונים בימין שדורשים סיפוח, בעוד המציאות מול טראמפ מורכבת הרבה יותר. הוא גם ביקש מהנשיא לסייע לו בנושאים שונים: להרגיע את בצלאל סמוטריץ' כדי שלא יטרפד את המאמץ ליצור תהליכים מול המגזר הבדואי (כפי שיזם לאחרונה אורי אריאל), להשפיע על ראשי רשויות ערביות כדי לסייע להסדיר את סוגיית הבנייה הבלתי חוקית, ועוד. אבל היה גם חלק אישי. נתניהו דיבר על החקירות, טען שרודפים אותו, את גבירתו, את משפחתו. מישהו כנראה הסביר לו שריבלין מחלטר כפסיכולוג בשירות הציבורי. ועוד בחינם.

נחשף לנתניהו אחר. ראובן ריבלין, צילום: מארק ניימן, לע"מנחשף לנתניהו אחר. ראובן ריבלין, צילום: מארק ניימן, לע"מ

גורמים שנחשפו לשיחה טוענים שהייתה מטלטלת. משהו אחר לגמרי יצא מתוך דמותו הזחוחה והמרוחקת של בנימין נתניהו. משהו מפוכח, אולי גם קצת נואש. גם הפאסון שפיזרו אנשיו אחרי החקירה השבוע, שלפיו ראש הממשלה לא הופתע משום דבר שהוטח בו ולא יהיה כלום כי אין כלום, אינו משקף את המצב האמיתי. נדמה לי, שנתניהו מתחיל להבין את המצב האמיתי.

מעניין לעקוב אחר מסכת התירוצים ומעשיות האליבי שבודים בני הזוג עם התקדמות החקירה. אגב, לא רק בנושאי החקירה. השבוע צצה ידיעה שלפיה הגברת נתניהו צמצמה את המשרה שלה כ"פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי" במחצית. נהגה לעבוד עם שני בתי ספר, עכשיו עובדת רק עם אחד. כמה? פעם בשבוע. שכר? בסביבות 1,000 שקל. הידיעה הזו צצה בעקבות בקשה שהגשתי במסגרת חוק חופש המידע לקבל יותר פרטים על עבודתה של הגברת, שהרי היא אוכפת על כל מי שעובר לידה להפליג בשבחיה על כי היא "אשת ראש הממשלה היחידה שממשיכה לעבוד, ועוד בשירות הציבורי", והיא עצמה סיפרה אין ספור פעמים שהיא הולכת "כל בוקר לעבודה", וכו' וכו'.

כשביקשתי את המידע, סירבו הפקידים בעיריית ירושלים מסיבות של "צנעת הפרט" ושיקולי ביטחון. נדמה לי שהאינטרס הציבורי מצריך הסדרה של הסוגיה הזו ובדיקה איך מי שעורכי דינה טוענים לאי־כשירותה להיחקר או לעמוד לדין, משמשת כפסיכולוגית של ילדים רכים. לא מעט מבוגרים נזקקו לטיפול פסיכולוגי אחרי שנחשפו אליה, מכדי שנזלזל בעניין הזה.

2. רמת חירום

בעניין המתנות, סיכום עד עכשיו: זה התחיל עם "לא היה כלום כי אין כלום". אחר כך "מותר לקבל מתנות מחברים". אחר כך "לא ידעתי ששרה קיבלה שמפניה" וגם "לא ידעתי כמה עולה סיגר" ונמשך ב"לא קיבלנו כל כך הרבה". עכשיו מתברר שהוא לא יכול לעשן בגלל בעיה במערות האף.

לצורך העניין גויס בצו 8 "רופאו האישי" של נתניהו, ד"ר הרמן ברקוביץ. מי שמכיר את הנעשה שם מקרוב יודע שהדוקטור, שהוא בכלל רופא ילדים, נחשב לאחד ממקורבי המקורבים של השוכנים במעון הממלכתי בבלפור. יודע את כל הסודות, וגם את כל השיטות המהירות והיעילות ביותר להרגעת הרוחות. ברקוביץ' הנ"ל גם מקבל שכר על שירותיו (בניגוד לרופאיהם של שרון ואולמרט שעבדו בהתנדבות). שליפתו מהימ"חים מעידה על רמת החירום.

התירוץ הזה לא יעמוד, כמובן, כאליבי לשום דבר. לנתניהו בעיה במערות האף מאז ומעולם. עוד מהקדנציה הראשונה הוא נגרר לכל מקום עם ארסנל של טיפות אף (גם את זה הוא בדרך כלל לא רוכש מכספו). בכל פעם שיש קצת לחץ, הוא נתקע עם הסינוסים. זה כנראה פסיכוסומטי ואין כאן רמיזה לשום דבר כי גם לדוד בן־גוריון הייתה בעיה דומה. הבעיה הזו לא הפריעה לנתניהו לעשן אלפי סיגרים במהלך הקריירה (כולל אחד שניסה להסתיר בכנף הבלייזר שלו כשנתקל בעיתונאים, עד שהז'קט החל להעלות עשן).

לאחרונה, כשהחלו החקירות והבדיקות, החלו להופיע הדלפות ש"ביבי הפסיק לעשן". זה פורסם גם בעמודים האלה. אני מקווה בשבילו שזה לא המענה שהוא מכין לבית המשפט.

בתיק 1000 יהיה קשה מאוד לא להגיש נגד נתניהו כתב אישום. אפילו אביחי מנדלבליט, שמקדם את החקירה נגד ראש הממשלה באותה נחישות שבה מקדם ראש הממשלה את החקיקה לסיפוח מעלה אדומים, יודע שאם הוא לא יגיש כאן כתב אישום, בג"ץ יכריח אותו לעשות את זה. הביטחון שבו נתניהו מצהיר שיישאר בתפקידו גם אם יוגש כתב אישום וימשיך לכהן כראש ממשלה עד אחרי שיהיה פסק דין חלוט (זה בערך בעוד שמונה שנים, כולל ערעור לעליון כמובן), משולל כל יסוד.

אם הוא היה בודק בחצר האחורית שלו, הוא היה מגלה שאין שם לאף אחד כוונה לאפשר למדינת ישראל להתנהל, באופן חסר תקדים, על ידי ראש ממשלה שחשוד בפלילים. נפתלי בנט, בשיחות סגורות שקיים השבוע, אמר במפורש: אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו, נתניהו יצטרך ללכת הביתה. וזה עוד לפני שהגענו למשה כחלון.

הגענו לתיק 2000. גם כאן, להערכתי, צפויות הפתעות. לא סתם ישבו החוקרים השבוע עם נתניהו קרוב לחמש שעות. את נוני מוזס הם חקרו הרבה יותר ולך תדע מה היה בטרולי שמו"ל "ידיעות אחרונות" הביא איתו. כך או אחרת, נתניהו לקח הפסקה של חצי שעה לצורך שיחה עם נשיא ארה"ב. נדמה לי שגם במשטרה יודעים שהשיחה הזו לא במקרה נפלה "בול" על זמן החקירה.

גורמים מסוימים בודקים כעת אם הנשיא טראמפ היה האיש היחיד שאיתו שוחח נתניהו באותה הפסקה. לא כולם בטוחים שאכן כך. פרקליטו של נתניהו, עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, מכחיש באופן גורף שביבי הרים לו טלפון לכאורה באמצע החקירה. חוץ מזה, אומר וינרוט, גם אם היה מתקשר, לנחקר מותר להיוועץ בעורך דין במהלך חקירה. אלה הכללים בישראל.

השיחה היחידה של נתניהו? דונלד טראמפ בטלפון בחדר הסגלגל. צילום: רויטרסהשיחה היחידה של נתניהו? דונלד טראמפ בטלפון בחדר הסגלגל. צילום: רויטרס




3. ההרכב המנצח

בנט הודיע השבוע במפתיע על הקדמת הפריימריז לבית היהודי. הוא לא עשה את זה כי שעמם לו. הוא עשה את זה כי הוא מריח מה שכל שאר חברי הכנסת מריחים באוויר: בחירות. לא עכשיו, מעבר לפינה, אבל אולי מעבר לעוד כמה פינות, או חקירות.

במקביל למהלך של בנט, מלאו השבוע האתרים והרשתות החברתיות בבאזז רענן: איילת שקד עוקפת את נפתלי בנט בסיבוב. היא תהיה ראש ממשלה לפניו. שקד תרמה את שלה לשיח הזה כשאמרה לרפי רשף שאינה פוסלת התמודדות עתידית על ראשות הממשלה. זו הייתה התשובה ההגיונית היחידה לשאלה שנשאלה ועדיין, הנשמות הטובות מתחילות להתגלגל סביב הצמד־חמד הפוליטי הזה שפרץ לחיינו בסך הכל לפני ארבע שנים (שנראות כמו 40). תכף יתחילו ה"קלקולים", אחר כך יישלפו הסכינים, ובסוף תגיע הפרידה המכוערת, כמקובל בביצתנו הפוליטית.

נדמה לי שהמקרה של בנט ושקד שונה מזה של שאר הצמדים שהכרנו. חברויות בפוליטיקה אפשריות רק כשהחברים באים ממפלגות שונות. קשה להחזיק חברות אמיתית עם מישהו שמתחרה איתך באותה מפלגה על אותם צירים וחברי מרכז ועל אותה משבצת נכספת (יו"ר). בנט ושקד הם דוגמה חסרת תקדים לחברות כזו, אותנטית לגמרי. הם לא עוד בעלי ברית פוליטיים ששילבו ידיים אד־הוק כדי לקפוץ בהמשך מעגלה לעגלה. מי שלא מכיר את האחווה האמיתית ששוררת בין השניים, יתקשה להבין את זה.

אגב, לא שניים, אלא שלושה. הצלע השלישית והערמומית יותר של המשולש שייכת לשלום שלמה, שהיה היועץ הפוליטי של נתניהו. שלושתם היו לשכת נתניהו: בנט ראש המטה, שקד מנהלת הלשכה ושלמה היועץ הפוליטי. הם נצרבו יחד באש הגיהינום, הם עברו את התופת המכונה גם בטעות "הגברת", הם הישירו מבטם אל המוות, והוא (או היא) השפיל את עיניו. אין כאן מליצה. זה מזכיר מאוד חבר'ה מהצבא. מי שעבר שירות קרבי יודע שהחברים שבילו איתו את השנה־שנתיים הראשונות, מהטירונות והלאה, ילכו איתו כל החיים, וגם אחרי 40 שנות נתק אם שניים כאלה נפגשים באיזה טרק בטימבוקטו, האש ניצתת מיד והם חוזרים להיות אחים בדם. אז ככה זה עם בנט, שקד ושלמה.

אבל, ויש כאן סוג של אבל די גדול: לפוליטיקה דרכים מוזרות. על אף שבנט ממשיך לפרגן לשקד בכל פורום, גם בשיחות פרטיות, בהתלהבות אמיתית, על אף ששקד ממשיכה לתמוך ולגבות את בנט בכל מצב ומזג אוויר, יש ביניהם מדי פעם חילוקי דעות, לפעמים קשים. היו ביניהם גם תקופות של מתיחות. אחת מהן אירעה בעקבות ניסיון צירופו של אלי אוחנה לבית היהודי לקראת הבחירות, שהפך לפארסה מביכה. מתיחות נוספת, קשה יותר, אירעה לאחרונה ולא פורסמה עד היום. היא נולדה לאחר שנתניהו העדיף ברגע האחרון לצרף את אביגדור ליברמן לקואליציה, ולהשאיר את יצחק הרצוג בחוץ. ליברמן קיבל את תיק הביטחון. נוצר מצב שבו בנט, עם 8 מנדטים, מכהן כשר חינוך בעוד ליברמן, עם 5 מנדטים, רובץ בקריה בתל אביב, חולש על מערכת הביטחון וריבון ביהודה ושומרון.

לשקד היה חלק מכריע במהלך הזה. מעטים מכירים את מערכת היחסים הקרובה שהיא מחזיקה עם ליברמן. לשר הביטחון חולשה מיוחדת לשרת המשפטים, עוד הרבה לפני שהיה שר ביטחון. הם אוכלים צהריים יחד, מדברים לא מעט ולפעמים גם מתאמים מהלכים. במגבלות, כמובן. שקד הייתה זו ששכנעה את ליברמן שאין לו מה להפסיד ושנתניהו באמת רוצה לתת לו את תיק הביטחון. היא עבדה יחד עם זאב אלקין, שתפר את ההצרחה הזו בין הרצוג לליברמן, שבעקבותיה באה צרחה גדולה במחנה הציוני.

הבעיה היא, ששקד לא הייתה מסונכרנת עם בנט. זו הייתה סיטואציה נדירה שבה הם לא היו מתואמים. בנט רצה משהו אחר לגמרי. הוא בנה על כניסה של הרצוג ותכנן לפרוש מהממשלה בעקבותיה ולהשיג את הבידול האולטימטיבי מנתניהו. בתודעתו של בנט יהיו הבחירות האחרונות צרובות לנצח. הוא נשבע לא לאפשר לנתניהו לשתות לו את המנדטים בעודו פוצח בזמר נוגה על "ירושלים של זהב". ממשלת מרכז עם הרצוג, סתיו שפיר ומרב מיכאלי, התאימה לו ככפפת אגרוף ליד. הוא תכנן לחזור למקורות, להקים אופוזיציה ימנית לוחמנית מבחוץ, ולחזור למעמד דו־ספרתי בבחירות הבאות. באה שקד, וקלקלה את זה.

ברית נדירה בפוליטיקה. נפתלי בנט ואיילת שקד, צילום: פלאש 90ברית נדירה בפוליטיקה. נפתלי בנט ואיילת שקד, צילום: פלאש 90

העובדה שהם התגברו על התקלה הזו, מעידה על עוצמת החיבור בין שקד לבנט. למרות הפופולריות העצומה שלה, היא מכירה בבכירותו/בכורותו של בנט. אני בחיים לא אתמודד מולו, היא אומרת בשיחות סגורות. אני מעדיפה להיות בן אדם מאשר ראש ממשלה, היא אומרת, ונדמה לי שכדאי להאמין לה. גם בנט יודע את זה. לא בטוח שלא מנקרת בו איזו קנאה נסתרת, מציקה, על גלי האהדה הציבורית שלהם זוכה שותפתו הצעירה. לא בטוח שהקדמת הפריימריז לא נובעת גם מהחשש המנקר הזה. בסוף, שניהם בני אדם צעירים, מבחינה פוליטית עולי ימים ממש, לפעמים קצת ילדותיים, שעוד לא בילו מספיק זוגות נעליים על גבעות הטרשים של הפוליטיקה הישראלית.

נדמה לי ששניהם יתגברו על המהמורות הללו, מה גם שאחרי כל מה שנאמר ונכתב, הם לא ממש קרובים לראשות הממשלה כרגע (תודה לאל). כדי להגיע לשם, הם יזדקקו לפלטפורמה קצת יותר משכנעת ומיינסטרימית מהבית היהודי. הליכוד, למשל. שם, עם כל הכבוד, לא מדובר בזבולון אורלב. הליכוד, בעידן שאחרי נתניהו, תשרוץ כרישים ודגי פיראניה. טיפוסים כגדעון סער, ישראל כץ, אולי גם משה כחלון, גלעד ארדן ואחרים. לך תדע אם גם ליברמן לא יתגלגל לשם איכשהו (אם כי כרגע הוא לא מוכן לשמוע על הליכוד). לכבוש את הליכוד, אם וכאשר, יוכלו נפתלי ואיילת רק ביחד. זה המותג שהם בנו, זה ההרכב המנצח, והרכב מנצח לא מחליפים. כאן צריכה להיכנס כוכבית אזהרה, כי במערכת הפוליטית בישראל הכל, כולל הכל, אפשרי בכל רגע נתון.

4. ממצאי ליברמן

אם כבר דיברנו על ליברמן, מה ששר הביטחון היה רוצה לעשות השבוע, זה להיות במשחק של ברצלונה מול פריז סן ז'רמן. כאוהד מושבע של הקטלונים, נאלץ ליברמן להתעדכן מרחוק בדרמה המופרעת שהתרחשה על הדשא בקאמפ נואו, בעודו עושה סיבוב מרשים בוושינגטון בכל צמתי העוצמה האמריקאית (למעט הנשיא): שר ההגנה ג'יימס מאטיס, שר החוץ רקס טילרסון, היועץ לביטחון לאומי הרברט מקמסטר.

הראשון והאחרון הם גנרלים. מאטיס איש מארינס, מקמסטר מתמחה בלוחמה בטרור. הכינוי של מאטיס במהלך הקריירה הצבאית שלו היה "כלב משוגע" (mad dog). הוא לא אוהב את הכינוי הזה. גם על ליברמן עבר תהליך דומה. מהילד המופרע של הימין הישראלי, זה שקרא לפוצץ את טהרן ואסואן, לסכל את הניה ולכבוש תכף ומיד את עזה, הוא הפך שוב לדוגמה ומופת של ימין ישראלי שפוי, פרגמטי ותכליתי.

שמע חדשות טובות. אביגדור ליברמן, צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחוןשמע חדשות טובות. אביגדור ליברמן, צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

מסקנותיו של ליברמן מהסיבוב תואמות את מה שחשב קודם: האמריקאים עוד לא לגמרי סגורים על עצמם, אבל אין להם תחליף לפתרון שתי המדינות. זה המשחק היחיד בעיר. גם אם ישתעשעו ברעיונות אחרים, זה לא יהיה רציני. בנוסף, הם אומרים לנו "תרסנו את עצמכם בבנייה בשטחים". כלומר, לא לספח שום דבר ולהשתדל לבנות בתוך הגושים. כרגע, הכל נעשה ברוח ידידותית.

החדשות הטובות, על פי ממצאי ליברמן, הן אלה: מול ממשל אובמה היו לישראל חילוקי דעות אסטרטגיים מהותיים, אבל שיתוף פעולה טקטי בנושאים רבים. אצל טראמפ, בדיוק להפך: המטרות האסטרטגיות של ישראל וארה"ב זהות כמעט לגמרי. ישראל וארה"ב רואות עין בעין את המצב במזרח התיכון, בסוריה, באיראן, את חשיבותן של ירדן ומצרים וכו'. טקטית, יש פה ושם חילוקי דעות ואי־התאמות. אני מניח שהכוונה, שוב, לבנייה בשטחים. טראמפ, שהצטייר כמשיח שלו ציפו כל חולי הספחת בישראל, מתיישר עם המציאות. המטרה האסטרטגית של ליברמן בביקור הייתה לסמן את עצמו כמבוגר האחראי של גן הילדים הישראלי וככתובת של טראמפ ואנשיו למהלכים רציניים. יש סיכוי לא רע שהמטרה הזו הושגה. ליברמן זקוק לכמה שיותר זמן בפוזה הזו. חקירות נתניהו לא באות לו טוב עכשיו.

5. המרוץ לעבודה

יהיה מה שיהיה בבחירות, מפלגת העבודה הפכה למקום המרתק ביותר בפוליטיקה הישראלית. הצטברות התומכים בפריימריז פתוחים (סתיו שפיר הצטרפה בשבוע שעבר לציפי לבני, אלדד יניב גם) הניעה את המתנגדים לפעולה מהירה. הפריימריז נקבעו ל־3 ביולי ועושה רושם שזה סופי.

המועמד המוביל, לכל הדעות, הוא עמיר פרץ. הוא חגג אתמול 65 במסיבה מדברית בכפר הנוער ניצנה, שם בילה שנתיים מחייו אחרי העזיבה הטראומטית את תפקיד שר הביטחון. פרץ ניצח ב־2006 את הליכוד כמעט בכל ערי הפריפריה. הוא פוליטיקאי מעורר כבוד, מהבודדים שלא עושים ולא יעשו לביתם דבר. הנגטיב המוחלט של הנהנתן שיושב היום במעון ברחוב בלפור. אם ינצח, הוא מתכנן לגרור את גבי אשכנזי בשערותיו למקום השני (לא בטוח שאשכנזי ישתף פעולה) ולהמציא את העבודה מחדש. ניצחון של פרץ יהיה בשורה מצוינת ליאיר לפיד. פרץ יעשה את העבודה נגד הליכוד בפריפריה, ללפיד יישאר לטפל בליכוד בשאר המקומות.

מוביל, אבל לא לבד. עמיר פרץ, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90מוביל, אבל לא לבד. עמיר פרץ, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אבל פרץ לא לבד במרוץ הזה. אבי גבאי חזק בפנים. על פי חלק מהסקרים, הוא המקום השני המסתמן. הקרב על העלייה לסיבוב השני מול פרץ יהיה בינו לבין אראל מרגלית. אין הרבה מפלגות עם מועמדים באיכות כזו. גבאי עושה עבודת שטח מרשימה ופקד אלפי אנשים. הוא סיפור הצלחה שבחר להפשיל שרוולים ולבוא לעבוד בעבודה. 


אראל מרגלית היה צריך, על פי כל האלגוריתמים והחישובים, להיות מנהיג העבודה מזמן. הרזומה שלו מפואר, הוא נראה טוב, מדבר טוב, מצויד בקבלות על עשייה ויש לו אפילו אנגלית מהוקצעת. כשיאתר את הבאג שמסתתר איפשהו במערכת, יוכל להשלים גרוש ללירה.

אם נוסיף לשלושה הללו את אלדד יניב, עמר בר־לב, יצחק הרצוג, איתן כבל (בספק רב) ועוד כמה, נקבל מרוץ תוסס ומסקרן. כל קשר בינו לבין מצבה האמיתי של המפלגה, מקרי בהחלט.

6. טרומפלדור והמואזין

נשיא המדינה ראובן ריבלין השתתף אתמול בתל־חי בטקס האזכרה השנתי לגיבורי תל־חי, ובראשם יוסף טרומפלדור. את הממשלה לא ייצג אף שר באירוע, כצפוי. לו חי היום, היה בטח טרומפלדור מתויג כבר מזמן כשמאלני וכבולשביק. בכניסה לאירוע נתקל הנשיא במזכיר הממשלה צחי ברוורמן ובחברת הכנסת נאוה בוקר, שייצגה את בית המחוקקים.

זה לא היה זמן טוב להיתקל בנשיא. ערב קודם לכן עבר חוק המואזין. ריבלין נפל עליהם במלוא כובד משקלו: "אני נאבק יום יום להסביר לכל העולם שאין לנו מלחמה עם האסלאם, שזה הם שמנהלים מלחמה נגדנו, שאנחנו שוחרי שלום, שיש אצלנו חופש דת ופולחן, ואתם ברגע אחד של חוסר אחריות מוכיחים אחרת". זוהי רק תמצית הדברים. ריבלין היה נסער.

החוק קלקל את פועלו של ריבלין. מסגד, צילום: פלאש 90החוק קלקל את פועלו של ריבלין. מסגד, צילום: פלאש 90


"לא הייתה לנו ברירה", גמגמה בוקר בניסיון להיחלץ מהמבוכה. בתוכם, יודעים חלק גדול מחברי הכנסת שהצביעו בעד החוק המטופש הזה, שנזקו יהיה כבד בהרבה מתועלתו. כנופיית הטירלול שלקחה בשבי את המדינה הזו נהנית לחרוץ לשון לכל כיוון, בכל מצב ומזג אוויר. את סוגיית המואזין היה אפשר לפתור בקלות במסגרת החוק הקיים, בהחלטה מינהלית להגביר את האכיפה ובכניסה להתדיינות בטרם אכיפה במקומות הבעייתיים. אבל מוטי יוגב וחבריו השמינו, ועכשיו הם בועטים. עם האוכל בא התיאבון. כמו במקרה אום אל־חיראן, יש לי תחושה שגם הפעם זה עלול להיגמר בבכי. לא שלהם, שלנו.

7.חוק ההחשכה

שר האוצר משה כחלון היקר, שלום. הצץ נא בתזכיר החוק החדש שעליו שוקדים במשרד התקשורת. תזכיר חוק ששם ללעג ולקלס את חוק התאגיד ואת כל סדרי הממשל התקינים באשר הם. על פי התזכיר, לא רק תאגיד השידור הציבורי יוכפף מעתה ועד עולם לגחמותיו של שר התקשורת, אלא כל הגופים המשודרים במדינת ישראל. זוהי השלמת תהליך הארדואניזציה המואץ שמתרחש כאן.

תזכיר החוק הזה, לו יהפוך לחוק וייכנס לדברי ימי הכנסת, יהיה כתם שחור גדול, בלתי ניתן לניקוי, שיימרח על צחור חולצתך. גם אם מחירי הדיור יירדו, יוקר המחיה יתפוגג והממשלה תחלק בונוס בגובה עשר משכורות לכל אזרח, מה שנזכור לך, אדוני שר האוצר, זה את החשיכה הזו. אתה פוליטיקאי ותיק ומיומן, כחלון. אתה יודע שנתניהו לא נמצא במצב שהוא יכול לעולל דבר כזה באין פוצה פה ומצפצף. אתה דמוקרט בנשמתך. הגיע הזמן שתוכיח את זה.

קורבן תהליך הארדואניזציה. אולפן תאגיד השידור הציבורי, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90קורבן תהליך הארדואניזציה. אולפן תאגיד השידור הציבורי, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90


bencaspit5@gmail.com