אמצע־סוף אוגוסט. מבחינת הציבור הרחב מדובר בשיאה של עונת החופשות. עבור הפוליטיקאים זהו זמן התארגנות, בניית מטות ותכנון קמפיינים. נסיעה בהילוך נמוך בדרך למרוץ הגדול שייפתח רשמית ב־15 בספטמבר, עת תיסגרנה הרשימות, והקבוצות המגובשות תתייצבנה על קו הזינוק. על כן, עונת השידוכים הפוליטיים נמצאת בעיצומה.
הצטרפותם של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט והשר לשירותי דת לשעבר מתן כהנא למפלגה של בני גנץ וגדעון סער (שלכבוד המעמד גם שינתה את שמה ל"המחנה הממלכתי") היוותה בהחלט שידוך פוליטי בולט, שחתם סדרת דייטים ארוכה ומסובכת.
החליט להיכנס למערכת הפוליטית: איזנקוט מצטרף למפלגה של גנץ וסער
"רשימה שלא מהווה איום": בגוש הימין לא מודאגים מ"המחנה הממלכתי"
חמק לו מהידיים? התגובה המפתיעה של לפיד להצטרפותו של איזנקוט לגנץ וסער
גנץ וסער חיכו לאיזנקוט בערך מהרגע שבו סיכמו ביניהם על ריצה משותפת. לא משום שראו בו גיים־צ'יינג'ר העשוי להדביק את הפער בינם לבין מפלגתו של יאיר לפיד, אלא בעיקר משום שראו בו שחקן חיזוק בעל משקל תדמיתי משמעותי מספיק כדי לבסס את דימויו של גנץ כאיש קונצנזוס המסוגל לעמוד בראש הגוש ולהצטייר כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה.
לאורך כל החודש האחרון, שבמהלכו איזנקוט התמהמה, חשב, בדק והתלבט, אצל גנץ־סער עקבו אחרי מהלכיו ולא דאגו. "יהיה מעולה אם יבוא, ולא יקרה אסון אם לא יבוא", טענו. מה שהם לא רצו לראות בשום פנים ואופן היה תסריט שבו איזנקוט מגיע, אך לא אליהם.
בשבוע שעבר החלו לזרום דיווחים על מגעים מתקדמים בין איזנקוט ללפיד, ולקראת סוף השבוע הקודם זה הפך לעובדה כמעט מוגמרת. ביום שישי נאמר לגנץ כי אחרי מרתון פגישות שאיזנקוט קיים ההחלטה נפלה, והוא הולך לסגור עם יש עתיד, שבה הוצע לרמטכ"ל ה־21 המקום השני - ישר אחרי יו"ר המפלגה.
אילו תסריט זה היה מתגשם, היה לפיד רושם הישג תדמיתי דרמטי עד מכריע: ראש המפלגה הגדולה בגוש, ראש הממשלה המכהן, מגייס לשורותיו דמות ביטחונית כבדת משקל. סיכוייו של גנץ להציג את עצמו בתור גורם מרכזי ומוביל היו מצטמקים משמעותית.
בעוד לפיד נכנס להפוגת השבת מתוך הנחה כי איזנקוט נעול אצלו, ומה שנשאר זו רק ההודעה הרשמית והחתימה הטכנית, התכונה אצל גנץ רק החלה. טובי האופרטורים הפוליטיים המקורבים אליו הוזעקו ונרתמו למשימה.
בין שיחות השכנוע שנוהלו עם איזנקוט במטרה לשנות את הכיוון, בלטה שיחה אחת שייתכן כי בסופו של דבר הכריעה את הכף. עפר שלח, לשעבר חברו של לפיד למפלגה ובהווה חברו של איזנקוט למכון INSS, נתן לפוליטיקאי הטרי את ניתוחו (הברור מאוד) של סיכויי הדמוקרטיזציה במפלגת יש עתיד.
לא קשה לנחש מה נאמר במהלך אותה שיחה. עובדה היא שאיזנקוט העדיף מקום שלישי אצל גנץ, בצירוף הבטחה כי יעמוד בראש ועדה מיוחדת לגיבושה של שיטת פריימריז במחנה הממלכתי לקראת הבחירות הבאות. מסתבר כי איזנקוט החליט להתחיל את הקריירה הפוליטית לא רק כדי לכהן בתפקיד משמעותי, אלא גם כדי לתפוס נקודת השפעה בתוך המערכת החדשה שאליה נכנס.
הוא לא מקים מפלגה משלו, כפי שחשבו לגביו קודם, אך במפלגה הקיימת שאליה הצטרף, הוא מתעקש להיות אחד הקברניטים שקובעים את כללי המשחק, ולא אחד שמשחק לפי כללים שנקבעו ועוגנו הרבה לפני כן.
איזנקוט בא למה שהחל מהשבוע נושא את השם הפומפוזי "המחנה הממלכתי", והביא איתו כמה דברים בתור נדוניה. את יוקרת המעמד של רמטכ"ל לשעבר, את ההיבט הביטחוני ואת המשקל התדמיתי. מה שהוא לא הביא לגנץ זה ערך מוסף אלקטורלי. ההיסטוריה הארוכה והמתעדכנת מבחירות לבחירות של עוד קצין בכיר בולט שהופך לעוד פוליטיקאי מן השורה, הרגילה את ציבור הבוחרים לא להתלהב מצירופם של רמטכ"לים למפלגות. הערכה כן, מנדטים פחות.
אחד משלנו
הנכס האלקטורלי המשמעותי שמיד השתקף בסקרים הראשונים שאחרי כניסת איזנקוט, היה מי שבא איתו "בחבילה", הלא הוא השר לשירותי דת ואיש ימינה לשעבר מתן כהנא. מהרגע שנפתלי בנט קיבל החלטה לפרוש, היה ברור לכהנא שעם איילת שקד הוא לא נשאר.
להבנה זו גרמה לא רק העובדה שכהנא נכנס לפוליטיקה בהזמנת בנט ובתור מקורבו ואיש אמונו של ראש הממשלה לשעבר. בשנה של ממשלת השינוי נוצרה בין כהנא לשקד מתיחות שהלכה והחמירה. כהנא לא היה מוכן לסלוח לשקד על הביקורת שהעבירה על חוק הגיור, שהיה חוק הדגל של שר הדתות.
על כן, עם עזיבתו של בנט את משרד רה"מ, החל כהנא בחיפושים אחרי בית פוליטי חדש. גורמים פוליטיים לא מעטים הצביעו בפני שקד על הבעייתיות שבעזיבתו האפשרית, והיו כאלה שאף המליצו לה "להתאבד כדי שכהנא יישאר ברוח הציונית, ולהתנות את כניסת המפלגה לכל ממשלה בתיק מיניסטריאלי עבורו". שקד עצמה הייתה בהחלט מעדיפה לראות את כהנא נשאר במקום השלישי ברשימתה, אך עבור האיש עצמו זו לא הייתה אופציה.
את שיחותיו עם איזנקוט התחיל כהנא לנהל לפני כחודש, והכימיה בין שני הקצינים לשעבר הייתה מיידית. כאשר באחת השיחות עם גנץ הבהיר איזנקוט כי אם יצטרף, הוא בא עם מתן כהנא ושידאגו לו למקום ריאלי, בכחול לבן ערכו בדיקות אלקטורליות וגילו כי השר לשעבר אינו נטל שבא יחד עם כוכב, אלא נכס אלקטורלי.
מסתבר שאותו "ימין רך", שהפך לשם קוד במערכת הבחירות הנוכחית, רואה בכהנא לא רק "אחד משלנו", אלא גם סמל לעשייה למען ערכי הזרם בתוך המגזר הדתי־לאומי. לפי ההערכות, הצטרפותו של כהנא למחנה הממלכתי הנחיתה מכה אלקטורלית על הרוח הציונית של שקד והנדל. אצל גנץ זיהו מיד את "פוטנציאל כהנא", וקיבלו החלטה להפוך את הבונוס האלקטורלי לקו אסטרטגי בהמשך הקמפיין.
בנקודה זו כדאי לעצור ולעבור על נתוני ההצבעה שנרשמו במגזר הדתי־לאומי בבחירות האחרונות בשנה שעברה. לפי הפריסה האלקטורלית, רוב אנשי הציונות הדתית (המגזר, לא המפלגה) השייכים לזרם המרכזי ולמה שמוגדר כ"לייט", הצביעו לליכוד (35%) ולימינה (17%). לעומתם, רק 2% העדיפו את מפלגת תקווה חדשה של סער. לגנץ הצביעו 12% מאנשי אותם הזרמים בתוך הציבור הדתי־לאומי.
סביר להניח כי אלה שבחרו בליכוד לפני שנה לא ישנו את דעתם גם הפעם. גם אלה שהצביעו לגנץ ולסער כנראה עשו זאת מתוך רצון שתקום ממשלה שלא נתניהו יהיה זה שיעמוד בראשה, והם יתמידו בעמדתם גם בבחירות הנוכחיות.
בשונה מהבוחרים המגובשים אלקטורלית, בעד או נגד נתניהו, חבריהם, שלאורך שנים נתנו את קולם לבנט, מצאו את עצמם הפעם נטולי בית פוליטי מקורי. לא שמפלגה פוליטית "משלהם" הכרחית להם, לאנשי הציונות הדתית המתונה (מתונה – בהיבט הדתי והאידאולוגי גם יחד).
בשונה מהמגזר החרדי והחרד"לי, הציבור הסרוג המתון כמעט לא זקוק ללובי של מוסדות חינוך ומוסדות קהילה משלו. הוא מעורב ומעורבב הרבה יותר בציבור הכללי, ועבורו המפלגה מהווה יותר מועדון חברתי מאשר כלי פוליטי להשגת תקציבים. אבל גם מועדון הוא מוסד חשוב במכלול חיי החברה, ובעיני עשרות אלפי בני הזרם הדתי־מתון המועדון הזה נחרב ולא קיים יותר.
בפוליטיקה, כידוע, אין מקום ליתמות אלקטורלית, גם לא לתקופה קצרה. לקוּנה פוליטית שנוצרת - מתמלאת תוך זמן קצר. מפלגות רודפות אחרי כל בוחר מתלבט או נטול בית פוליטי בטוח, שלא לדבר על קהל שלם.
עוד בתקופת ימינה בראשות בנט, ראו בליכוד בימין הרך ובציבור הדתי־לאומי המתון את אותו מרכיב מיוחל שמסוגל להשלים מניין לגוש נתניהו. היום, אחרי עזיבת בנט ועם התפרקותה של ימינה, טובי האסטרטגים בליכוד שוברים את הראש סביב השאלה מהי הדרך הכי יעילה להביא את אותם אנשים לזרועות הגוש.
בסביבת נתניהו מעריכים כי אם בסופו של דבר לא יתגברו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' על הפערים וירוצו בנפרד, בן גביר ימשוך אליו קולות אנשי ימין שלא היו קיימים בגוש קודם. לעומת זאת, סמוטריץ', במיוחד אם עמיחי שיקלי ירוץ איתו בפורמט כזה או אחר, יהיה מסוגל להביא את קולות הימין המתון, לפחות חלקית. לפי אותן הערכות שמסתובבות בליכוד ובגוש כולו, גוברים הסיכויים שהרוח הציונית לא תצליח להתרומם, והיא תפרוש לפני הבחירות או שתרוץ עד הסוף ותשרוף את קולות הימין.
כמעט מיותר לציין כי למרות ההערכות וחרף כל הסקרים, שקד והנדל ממשיכים בקמפיין שכל כולו פונה לאותו ימין מתון המחפש לו בית. עם הצטרפותו של מתן כהנא למחנה הממלכתי, באופן מפתיע, דווקא גנץ הוא הפוליטיקאי המציע היום לציבור הדתי־לאומי המתון את הגרעין הסרוג הכי ייצוגי בזירה.
כהנא לא בא למקום ריק מכיפות סרוגות, אלא חיזק את הקבוצה שהייתה קיימת גם קודם. יחד עם חילי טרופר, זאב אלקין ופנינה תמנו שטה המסורתית, צפוי כהנא להוביל קמפיין בקרב הכיפות הסרוגות מהזרם המתון. בימים אלה אנשי המחנה הממלכתי עובדים בכל הכוח על הקמפיין "הסרוג", שאם וכאשר יצליח - מסוגל להיות הפקטור המכריע שיביא למחנה "לא ביבי" את המנדטים הנכספים מהצד השני.
ריצה נפרדת
בליכוד עוקבים בקפידה ובדאגה אחרי המתרחש בימין, ולעת עתה נתניהו ואנשיו לא גיבשו דעה ברורה בנוגע לשאלה מה טוב לליכוד ולגוש. האם לתמוך במפלגה הצולעת (ויש הטוענים, טובעת) של שקד והנדל, או לשתות ממנה כמה שיותר קולות השייכים לגוש? והכי דרמטי: האם, כמו בפעם הקודמת, להפוך עולמות כדי שסמוטריץ' ובן גביר יתאחדו וירוצו תחת קורת גג משותפת, או שמא הפעם הפיצול בין השניים דווקא עדיף בראייה הכוללת?
גם פה, כמו בנושאים פוליטיים אחרים, מעדיף נתניהו לא למהר לקבל החלטות, ולבחון את המצב תוך כדי תנועה. אף שבעבר הוא פעל לטובת האיחוד בין עוצמה יהודית והציונות הדתית, מתוך חשש מבוסס כי בנפרד אף אחד מן השניים לא יעבור את אחוז החסימה והנזק שייגרם לגוש יהיה קטלני, הפעם נראה כי יו"ר הליכוד מתחיל לראות בפיצול האפשרי הזדמנות להבאת קהלים חדשים.
בימים האחרונים מקפיד בן גביר להסביר את עלייתו בסקרים בשוני המהותי שבין מצבו הנוכחי לבין מעמדה של עוצמה יהודית בסבבי הבחירות הקודמים. "פעם היה לנו קהל, אך לא היו הוכחות לכך שנצליח לעבור. אנשים שתמכו בנו למשך כל הדרך התחילו לחשוש ברגע האמת שמא לא נעבור, והעדיפו ללכת על מה שנראה להם בטוח. היום אנחנו בעולם אחר (ועם תקציב אחר), אני חבר כנסת מכהן שבא עם קבלות, וגם הסקרים מראים שהתמיכה בנו רק גוברת והולכת".
על כן, הפעם גם נתניהו נוטה לראות בבן גביר דמות עצמאית שמסוגלת להביא לגוש קהלים חדשים שלא רואים חלופה ראויה באף מפלגה קיימת. כאלה שיצביעו לעוצמה יהודית או שיישארו בבית.
בתסריט זה של ריצה נפרדת, הסיכון העיקרי שעליו מתריעים באוזני נתניהו הוא שסמוטריץ', הנתמך על ידי הקהל הדתי־לאומי, אומנם חזק באזור החיוג החרד"לי, אך עלול לצנוח אל מתחת לאחוז החסימה. לעת עתה הסקרים מחמיאים לו, אך ניסיון העבר מלמד כי הקהל החרד"לי לבדו לא מספיק כדי לצלוח את אחוז החסימה.
הכוונה ההצהרתית שאיתה מגיע סמוטריץ' לפריימריז, שיתקיימו במפלגתו בשבוע הבא, היא לפתוח את שורות המפלגה לקהלים "סרוגים" נוספים, אך לפי הרכב המועמדים, הבשורה הגדולה עבור הציבור הדתי־לאומי המתון והלייט לא צפויה להגיע.
אם בעוד כמה שבועות יתברר כי אחת המפלגות, של סמוטריץ' או של בן גביר לא עוברת את אחוז החסימה – מהלך הפיצול בימין יסכן את הסיכוי של נתניהו להגיע ל־61 מנדטים ולחזור למעון שברחוב בלפור. על כן, בימים אלו הוא עוקב מקרוב אחר הסקרים וההתפתחויות – ובקרוב יקבל החלטות בהתאם.