הם בני 38, סיימו את לימודיהם לפני 20 שנה, גדלו בקיבוצים שונים אך חלקו את חייהם יחד והקשר ביניהם חזק עד היום. 112 תלמידים היו במחזור שלמד ביחד שנה אחרי שנה, מכיתה א' ועד סיום התיכון. “הקיבוצים לא גדולים, וכשיש בית ספר אחד שמרכז את כל הילדים בשכבה אחת, אז אתה מכיר את כולם", אומר עופר שמש, בן קיבוץ אורים. “היינו בבתים של כולם, בקיבוצים של כולם". “אין חדר אוכל במועצה שלא אכלתי בו", מוסיפה גילור.
אנחנו יושבים במעגל צפוף, השיחה נעה בעדינות מצחוק לבכי, מזיכרון מרגש לסיפור אימה לתחושת דחיפות איומה. מכאן הם ימשיכו לעצרת בכיכר החטופים, כפי שהם עושים מדי שבוע בשבועות האחרונים, מרגישים חובה להציל את מי שאפשר. “אני לא אגזים כשאומר שעדיין לא התאבלנו כמו שצריך על אף אחד, אנחנו כרגע מתמקדים במי שחי", אומרת גילור.
“המשפחות שלנו וחברי הקהילה שלנו היו במצוקה, והיינו צריכים לתמוך בהם פיזית", מסביר שמש. “אם זה בים המלח, באילת, בהרצליה, בכל חלקי הארץ. לא היה לנו זמן ופנאי, אפילו נפשי, כדי לבוא לכיכר ולדרוש את החזרה שלהם. היינו עסוקים בהישרדות ופליטות".
“נראה לי שכל אחד מתאר את הרגעים האלה שהיינו מכוונים לבן אדם אחד במהלך אותו היום", אומרת מיכל בן יהודה, בת קיבוץ אורים. “רק לאחר מכן הבנו שהמעגלים מתרחבים".
עם הצטרפות החברים לקבוצת הוואטסאפ, היה ברור כי כמספר החברים כך מספר הסיפורים, ולבני המחזור היה חשוב לתת מקום לכל סיפור וסיפור. “הבנו שאנחנו לא מצליחים להחזיק את כל המידע, לכן פתחנו קובץ אקסל בו כולנו כתבנו מה קרה לנו באותו היום, איפה היינו, מה קרה לבני המשפחה שלנו", אומרת גילור. “זה היה רגע של שיתוף, של מפגש אנושי דרך טקסט".
מיקה לא הייתה עם אמא שלה באותה שבת ארורה. “אם הייתי בבית, כנראה שלא הייתי פה", היא אומרת בהשלמה ומספרת על השיחות עם אמה מהממ"ד.
“כל אחד מהם הוא עולם ומלואו", אומרת יצחקי. “גם גבר בן 38 שאין לו ילדים, כמו איתי סבירסקי. הוא בן של הורים שנרצחו, הוא אח, הוא דוד, הוא יקר למשפחה שלו, לחברים. הוא אזרח שנחטף, ולמדינת ישראל יש חובה להחזיר אותו. עכשיו".
איתי היה באותה שבת בקיבוץ בארי, בביקור אצל אמו אורית. בבוקר חדרו המחבלים לביתה. לא ברור מה קרה שם באותן שעות כששהו בממ"ד. גופתה של אורית נמצאה בבית. ההערכה היא שהיא נרצחה אל מול עיני בנה. באותן שעות גם אביו של איתי, רפי, נרצח במקום אחר בקיבוץ. סבתו ניצלה, אך גרייסי, המטפלת שלה, נרצחה.
אחת החטופות ששוחררה העבירה לאחותו מרב מסר שהוא בחיים, ושהוא מבקש שתעשה כל מה שהיא יכולה כדי להצילו. “הוא ממש ביקש את זה", אומרת יצחקי. “הוא ביקש מאנשים שהיו שם איתו בשבי ושוחררו ליצור איתה קשר". החברים יודעים שהוא פצוע בזרועו, והם חוששים למצבו הבריאותי וגם למצבו הנפשי, אחרי שהיה עד לרצח של אמו.
“איתי היה מגיע לקיבוץ כמעט כל שבוע כדי להיות עם המשפחה", אומר אדם רפופורט. “היינו יושבים אצלי בכל ערב שישי כשהוא היה בא, מדברים שעות. הוא דיבר המון על שיטת סאטיה, שהשפיעה עליו מאוד. הוא אפילו עשה קורס מאמנים כדי להיות מאמן בשיטה הזו".
רפופורט, סבירסקי, שפרוני ויצחקי הם כולם מבארי. חברות עמוקה שהתחילה עוד מהפעוטון. “כשגדלים ככה ביחד מגיל מאוד צעיר, זאת היכרות אחרת", אומרת יצחקי. “אני יכולה לספר הרבה סיפורים על איתי, על היותו אדם רגיש, איש שיחה. זה קשר עמוק, שגם אם לא נדבר במשך תקופה, נדע שאנחנו כאן אחד בשביל השנייה. איתי הוא האדם שיהיה שם כשצריך אותו. הוא לא מסמר הערב, אבל הוא נקודת חיבור".
רפופורט: “הוא רגיש ואמפתי בצורה בלתי רגילה".
שפרוני: “הוא בחור נורא עמוק, אין לו ציניות, הוא ישר מדבר ברצינות. כל שיחה איתו היא נורא אישית, והוא גם צנוע ברמות".
רפופורט: “ויש לו חוש הומור ממש טוב".
טל ועדי הכירו בתיכון, בסוף כיתה י"ב. “אחרי 7 באוקטובר כתבתי לטל מכתב", אומרת גילור. “כתבתי לו שאני רוצה שנחזור להיות בני 17, אני רוצה לחזור לספר לך שעדי שמה עליך עין ואתה עליה. אני רוצה שתחזרו".
החברים מספרים בעיניים נוצצות על טל. “הוא החבר הכי טוב שלי, הוא החזיק אותי ברגעים הכי קשים שלי", אומר עופר שמש. “טל הוא בן אדם כזה שאתה יכול לדבר איתו על הכל, הוא מתעניין בהכל". “והוא אוהב לאתגר את המחשבה", מוסיף שפרוני.
שמש: “טל וגם תמיר אדר הם הורים לילדים קטנים. לא ייאמן שהילדים שלהם מפספסים אותם כאבות. הם יושבים עכשיו בשבי, וכנראה אפילו לא יודעים אם המשפחות שלהם בחיים".
החברים מתארים חקלאי שטותניק, שבשנים האחרונות השתלב בעשייה חינוכית משמעותית, כחלק ממערך החינוך הבלתי פורמלי בבית הילדים בניר עוז. “הוא פעל מתוך אמונה במקום, באדם, בחקלאות, בדברים הפשוטים של החיים", אומר שפרוני.
“הייתי חבר מאוד טוב של תמיר בבית הספר", אומר רפופורט. “אדם מלא חיים, עם הומור מדהים, אני מתגעגע לשטויות שלו".
“בהתחלה פרסמו שני שמות של החטופים שנהרגו", אומרת יצחקי. “הייתי באימה, עד שהבנו שזה לא הוא. זאת סיטואציה בלתי אפשרית: את באימה על מישהו אחד, בזמן שמישהו אחר מקבל את ההודעה הכי קשה שיש. כל הרגעים האלה מנכיחים בצורה ברורה את הסכנה האיומה, ואת ההבנה שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם בחיים, זה יכול להשתנות ברגע".
הגשם לא מפסיק לרדת, אבל הכיכר מלאה. “חשבתי שאולי יהיו אנשים שלא יבואו הערב לאור הגשם", אומר שפרוני. “אבל אז חשבתי שדווקא בגשם אני צריך לבוא, כי אם עליהם יורד גשם, אז שגם עליי יירד גשם".
“צריך לעשות הכל כדי להחזיר את האנשים", אומרת בן יהודה. “עכשיו. עכשיו. אנחנו פה בשביל שלושת בני המחזור שלנו, אבל לכל אחד מאיתנו יש חיבורים לחטופים נוספים שנמצאים שם. לואיס הר מהקיבוץ שלנו חטוף, וגם כרמל גת מבארי, שהייתה שנה מעלינו".
שמש: “כל יום מפחית את הסיכויים שלהם לחזור. זהו".
עשרות מבני המחזור מגיעים לכיכר החטופים מדי שבוע, מים המלח, מאילת, מהמרכז ומהצפון. אחד מהם אף הגיע היישר משירות מילואים בעזה. רובם המוחלט פליטים, רובם המוחלט ידע אובדן אישי, לרובם יש משפחות משלהם, וכפי שהם עצמם אומרים, כולם חלק מהטראומה. אולי גם בגלל זה, בגלל אותה שותפות הגורל, הפכו המפגשים האלה לכואבים ומנחמים גם יחד, למאבק למען החברים ולרגע מנוחה בין אחרים.
“זה תפס את כולנו באופן כזה, שבין אם היינו רחוקים או קרובים, בין אם היינו שם או לא, יש בינינו חיבור שקשה להבין ולהסביר אותו", אומרת בן יהודה. “האנשים כאן מבינים אותך אחרת, הם מבינים את הטלטלה והחורבן".
גילור: “השפה היא אותה שפה ולא צריך להוסיף דבר. יש כאן תחושה של שותפות גורל. אני מרגישה שרק במוצאי שבת יש לי טיפה אוויר, כי אני נמצאת עם האנשים שאני צריכה להיות לידם עכשיו".
84 ימים חלפו מאז פרצה המלחמה, ו־129 חטופים עוד שם, וההמתנה לשובם קשה מנשוא.
התרעות פיקוד העורף