מלחמת חרבות ברזל: במיוחד בגלל פלישתו האכזרית של החמאס ב-7 באוקטובר, יהודים רבים בישראל מכלילים ממעשי החמאס לפתח וטוענים כי "הפתח הוא כמו החמאס". כלומר, ככלל: כי גם הפתח, כמו החמאס, מעוניין בהשמדת ישראל באמצעות פעולות טרור, שולל לחלוטין קיום מו"מ לשלום עם ישראל וכו'.
המלכודת שמתכנן סינוואר לישראל ומדוע צה"ל מסרב בעקשנות להפסקת אש
"אנחנו לא ערוכים לתסריט של אלפי פלסטינים פורצים לכפר סבא מקלקיליה"
היות והחמאס והפתח הם שני הארגונים המרכזיים בקרב הפלסטינים, משמעות טענה מכלילה כזו היא פסימית מאוד לישראל: כאילו לכאורה הרוב המכריע של הפלסטינים הם כמו החמאס.
ממשמעות כזו נובע כי יהיה קשה מאוד לישראל למצוא אפשרות טובה בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית לגבי סיכוי בעתיד לשלום ובנוגע ל"אסטרטגיית יציאה מהמלחמה הנוכחית". אסטרטגיה זו היא בעלת חשיבות מכריעה כעת, וזו הסיבה שחשוב לדון כעת בתקיפות טענת ההכללה כי "הפתח = חמאס".
להלן יוכח כי טענת ההכללה הזו אינה נכונה, וזאת לגבי ארבעה נושאים מרכזיים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והנדונים להלן.
לסיכום הטבלה, ניתן לראות לגבי כל ארבעת הנושאים שנדונים בה, כי קיימים הבדלים גדולים ביותר בין החמאס לפתח: בעוד שהחמאס מצהיר רשמית על רצונו בהשמדת ישראל, פועל כך בפועל (בנקיטה בפעולות טרור רבות ולא מנהל מו"מ לשלום) והאמור לעיל גם משקף את עמדת רוב תומכיו; המצב הוא ככלל ההפך ביחס לפתח שעומד בראש הרשות הפלסטינית.
כלומר, ניתן להגיד בביטחון, כי הפתח הוא הרבה יותר טוב לישראל בהשוואה לחמאס. אגב, הסכסוך בין הצדדים עוסק אמנם בעוד נושאים, אך מפאת קוצר היריעה אין אפשרות לדון בהם כאן; מה גם שהנושאים שנדונו לעיל מהווים נושאים מרכזיים במסגרת הסכסוך.
עקב מורכבות הדיון, ישנן שלוש נקודות להדגשה:
הבדל עבר והווה: אכן, גם הפתח שלל בעבר את קיומה של ישראל והיה מעורב בפעולות טרור רבות וקשות נגד ישראל (לרבות כאלו שבוצעו בניהולם של יאסר ערפאת ומרואן ברגותי). אבל, ארגונים ואנשים משתנים, והפתח, שככלל דגל בעבר בעמדתו הנוכחית הקיצונית של החמאס, עשה דרך ארוכה והשתנה להחזקה בעמדותיו המתונות יחסית שצוינו לעיל, וכאמור, גם פועל מזה זמן רב באופן מתון.
באנלוגיה, גם ה-IRA, שנקט בפעולות טרור במשך שנים רבות בצפון אירלנד, זנח מאז חתימת הסכם השלום ב-1998 את דרכי הטרור שאפיינו אותו טרם ההסכם. לפיכך, ראוי שהישראלים המחזיקים בעמדת "הפתח = חמאס" יעדכנו את המידע שלהם לגבי הפתח: הפתח של ההווה (המתון יותר) שונה מאוד מהפתח של העבר (הקיצוני יותר). יש להתמקד בהווה.
הבדל הקבוצה העיקרית בפתח וקבוצות משנה קטנות שבו – אכן, גם כיום יש קבוצות משנה קטנות בפתח שנוקטות בטרור נגד ישראל; ומידי פעם גם מחבלים בודדים שפעלו באופן עצמאי בעת שהיו חלק ממנגנוני הביטחון של הרשות (אך שמספרם בטל בששים ביחס למחבלים שלא היו חלק ממנגנוני הרשות).
יחד עם זאת, בהקשר לפתח ראוי להתייחס לקבוצה הגדולה שבפתח ולמנהיגיו המרכזיים, והאמור בטבלה שלעיל אכן מייצג את הזרם המרכזי בפתח, לרבות זה ששולט ברשות הפלסטינית (כמו גם את עמדת ברגותי, המנהיג הפופולארי ביותר בקרב הפלסטינים, שיידון בהמשך). יש להתמקד בקבוצה העיקרית ובמנהיגים שבפתח.
אמירות או פעולות שוליות מקוממות של הרשות הפלסטינית – אכן, לפעמים אמירות מסיתות, או אי-התנערות מפעולות לא חוקיות של הפלסטינים, או תשלומים המועברים למשפחות מחבלים (הכל, מצד הרשות בראשות הפתח) מקוממות ישראלים, ובצדק. אבל, שוב, אין מקום להיתלות בכך כדי לשלול לחלוטין את הפתח, ולטעון כי הוא כמו החמאס; וזאת תוך כדי שיכחה של כל מאפייניו החיובים יותר של הפתח, המרכזיים בהרבה. יש להתמקד בפעולות המרכזיות של הרשות.
לסיכום, המאמר הוכיח באופן מבוסס, כי הפתח שונה (לטובה) באופן משמעותי בהשוואה לחמאס, ולכן הוא שותף טוב בהרבה לישראל בהקשר של הסכסוך וסיומו.
למרות זאת, כפי שפורסם אינספור פעמים לאחרונה (להלן דוגמה אחת), במשך כ-14 השנים האחרונות נתניהו קידם מדיניות שדווקא חיזקה את החמאס והחלישה את הרשות הפלסטינית – ובכך הוא פגע קשות בישראל ובסיכוייה להגיע לשלום עם הפלסטינים (כמו גם תרם משמעותית לפלישת החמאס לישראל).
לפיכך, ראוי כי ישראל תשנה דרסטית את מדיניותה, ותפעל למיטוט אמיתי ומלא של היכולת הצבאית של החמאס, במקביל לחיזוק הרשות הפלסטינית והפתח שבראשה (לצורך בחיזוק הרשות, ראו, מיני רבים, את דבריו לאחרונה של ראש ה-CIA לשעבר). כפי שהצעתי לא מכבר, כחלק מרכזי מחיזוק הרשות ראוי לשחרר מהכלא את ברגותי (התומך בעמדת הפתח המתונה יחסית שצוינה בטבלה).
חיזוק הרשות תפתח בפני ישראל את האפשרות הטובה ביותר העומדת בפניה כיום כ"אסטרטגיית היציאה מהמלחמה/מעזה" (בסופו של תהליך זהיר וקפדני, העברת רצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית בראשות ברגותי). בכך יהיה גם להגדיל את הסיכויים לקיום בהמשך של מו"מ לשלום בין הצדדים.
השוק והכאב העצומים שאנו חווים כעת עקב פלישת החמאס, ראוי שלא יבלבלו אותנו בין החמאס לפתח, ושלא ימנעו הליכה שלנו בכיוון שמוצע במאמר הנוכחי. חשדנות וחוסר אמון כלפי היריב הם שכיחים בסכסוכים בין עמים, אך אין זה ראוי שהם ימנעו בחירה באפשרות הטובה ביותר העומדת כיום מולנו (ואין לנו אפשרויות רבות או טובות יותר).
דר' רפי נץ-צנגוט, חוקר פתרון סכסוכים ככלל, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט.