עם הענקת פרס על מפעל חיים לשנת 2015 בטקס פרסי התאטרון הישראלי, הפליגו המחשבות של יונה אליאן–קשת הרחק מכאן. “לקח לי זמן לשחזר ולהבין שראשית המפעל הזה עוד לפני שנולדתי", היא מפליגה אל מחנה העקורים בגרמניה, למקום ולזמן שבהם הכל החל. “אחרי מותה של אמי, בשנות ה–90, נודע לי שהיא הייתה שם שחקנית. כשכבר היה מאוחר ולא היה את מי לשאול, קוששתי פיסות מידע שמהן עלה כי אם אני כעת שחקנית, אולי זה משם. באותו מחנה הוקם תאטרון ובו נפגשו הורי ניצולי השואה. אבי, שמאי, עסק שם בהפצת הכרטיסים. אמי, סימה, שיחקה את אחת הבנות של טוביה החולב". 

“לא הייתה לזה המשכיות אחרי שהורי עלו ארצה ב–48'", מוסיפה אליאן, במקור גליצקי. "אמא הלכה לעבוד בשביל הפרנסה בבית חרושת לקרטון. מוזר שכל השנים היא לא סיפרה לי על אותה הצגה ועל החלום שלה להיות שחקנית. עכשיו, עם הפרס, אולי אני מגשימה איכשהו את החלום שהיא לא סיפרה לי".

“ולא רק היא", מציינת כלת הפרס. “התברר לי שאמא באה ממשפחה של אמנים. סבתא שלי הייתה מורה לריקודים סלוניים בעיירה שלהם ואחותה הייתה פסנתרנית שניגנה בסרטים אילמים. גם היה לי דוד שניגן כינור שני בסימפונית של לונדון. כן, ללונדון הם רצו לנסוע, אבל אמא שלי סחבה אותם לארץ, כי הייתה מאוהבת באבא שלי".

יונה אליאן וששי קשת, צילום: אמיר מאירייונה אליאן וששי קשת, צילום: אמיר מאירי


מתי החל החלק שלך במפעל?

“נראה לי שזה היה בהצגת ‘אחי גיבורי התהילה' מאת הווארד פאסט שהעלינו ביסודי ביפו. זה מצא חן בעיני, אבל עדיין לא חשבתי להיות שחקנית. למעשה, הרומן שלי עם הבמה החל כאנה פרנק בהצגה שהצגנו בחוג לדרמה, בתיכון עירוני ז', ביפו. המדריך שלנו, רפאל צבי, מחלוצי הבימה, היה המנטור שלי בעולם התיאטרון. בין המשתתפים איתי שם היה חיים וישניא, לימים רמון. אני מתארת לעצמי שבתור פוליטיקאי זה שימש אותו היטב".

לפני שבע שנים, עם זכייתך בפרס קלצ'קין, אמרת “כשהבחירה היא בידי ועדות פרסים, אני מחוץ לעניין, אלא אם כן הבחירה היא בידי הקהל". מניין זה בא?

“זה בא מעובדות. הרשה לי להפתיע אותך שוב. היית מאמין שזאת הפעם הראשונה שאני מקבלת פרס מהאקדמיה לתיאטרון? אז לא קיבלתי עד כה. ולא עשיתי מזה עניין. נשארתי בבסיס אותה יונה מיפו וככזאת לא נראה לי שמשהו מגיע לי מאיזשהו מקום. אין לי כוונה להצטנע, אבל ככל שנעים לזכות, זה מביך אותי. כשהודיעו לי על הזכייה בפרס הזה, התגובה שלי הייתה ‘מה, כבר סיכומים? אני לא צעירה בשביל זה?".

את בת 66. רק יוסי בנאי וגרי בילו קיבלו את הפרס בגיל צעיר יותר. היו עד היום 29 זוכים. מתוכם את האישה השביעית.

“מה אתה אומר. מפלים אותנו גם כאן? לא ייאמן. אבל זה אולי הגיע בזמן. ייתכן שיש איזה סידור נכון כשאת ההספדים אתה שומע בעודך בחיים".

מה תאמרי בנאום ההכתרה שלך?

“אני עוד לא יודעת. עדיין יש לי טיפה זמן להחליט".

לשרה רגב מומלץ לבוא עם שכפ"ץ לקראת הנאום שלך?

“אני לא סגורה אם אדבר רק על נושאים אישיים או אולי גם על מצב התרבות. ויש מה לדבר על המצב. שנים אנחנו, מהתאטרון, עולים לכנסת ומדברים עם שרים ועם ראשי ממשלות. אנחנו מנסים להסביר כמה לא קל בתרבות שלנו. הם כולם מאוד נהנים להצטלם איתנו, שתהיה תמונה בעיתון, אבל בתכלס לא הגענו אתם לשום הישגים משמעותיים בכל מה שנוגע לתקצוב ראוי של התרבות.

“כששחקנים כמוני מעלים את הנושא, ישר חושדים שאנחנו רוצים להרוויח יותר. לא מבינים שאנחנו רוצים שהיכולת ליצור תהיה גדולה יותר, ולא רק לנו אלא לכל סוגי התרבות בארץ. התקצוב דל ועכשיו כל מוסדות התרבות נאבקים על חייהם. כשנאבקים כדי לא להתמוטט, יכולת היצירה נפגעת, באין האפשרות לנסות, לחפש ולהיות הרפתקני יותר. מוזר שאצלנו, עם הספר, לא מבינים את זה. העם היהודי נשמר בזכות הרוח ובזכות התרבות, לא רק בזכות הכוח שלו".

הביטחון דוחק הכל הצדה.

“זה לא מקובל עלי. הביטחון הוא לא חזות הכל. אני לא מודאגת רק מהאיום הביטחוני מבחוץ אלא גם מהאיום עלינו כחברה, שהופכת שסועה ואלימה ומאבדת את ערכיה".

שוחחת עם השרה רגב?

“עוד לא יצא. מתישהו נפגשנו והתחבקנו. השרה מאוד נעימה ומתיידדת, אבל לא די בכך. אם היא תשאל אותי, אומר לה שמה שלא תעשה, כבעלת יכולת ביצועית כפי שיש לה, לפני הכל עליה להביא עוד כסף לתרבות ולא לתת למישהו יותר על חשבון מישהו אחר".

מה הדבר הראשון שהיית עושה במקומה?

“ישר הייתי פועלת להגדיל את התקציב. ושלא יספרו לי שאין כסף. שטויות, יש כסף, תלוי לאן הוא הולך. אני כבר לא תמימה. יש לי מנהל תיאטרון בבית (ששי

קשת, מנכ"ל תיאטרון יידישפיל - יב"א)".

ולבד מהתקציב?

“הייתי שמה יותר דגש על עניין השורשים התרבותיים שלנו. לתקן את העוול שנעשה לא רק לתרבות המזרחית אלא גם לתרבות האשכנזית. גם היא נפגעה בלהט מדיניות כור ההיתוך, שאולי הייתה טובה לימי הקמת המדינה. חשוב שהדור הצעיר יידע מאיפה באנו, כי את זה ניסו למחוק. אני לא מאמינה שתרבות יכולה לצמוח מכלום".

חוק הנאמנות?
“אותי זה יעליב אם מישהו ידרוש ממני להוכיח את נאמנותי. הרי אין אדם יותר ישראלי ממני. נולדתי פה. גדלתי פה. זה המקום שלי. ככזאת, אני מופיעה בכל תחומי מדינת ישראל. אני נגד חרמות. כולנו עם אחד".

חיית תיאטרון

אם להתייחס לקריירה של אליאן, שחקנית נפלאה, ההולכת ומשתבחת עם השנים, ייאמר לזכותה שהיא ידעה לעשות את הבחירה שלה בזמן. לאחר שבראשית דרכה המקצועית התבלטה יותר בקולנוע, בעקבות כיכובה ב"נורית", סרטו של ג'ורג' עובדיה, שבו פגשה את ששון–חייה, בחרה להתמסר מעל לכל לבמה.

“כשחקנית אני מרגישה שאין תחליף לדבר הזה שנקרא תאטרון, המבוסס על מגע ישיר עם הקהל", היא אומרת. “כאן יש לי יותר שליטה על התוצאה המוגמרת מאשר בקולנוע ובטלוויזיה, שם אני תלויה במצלמות ובעריכה, במשהו שבסופו של דבר הוא יותר יצירה של הבמאי. תפקידים כמו אמנדה, שאני משחקת כעת ב'ביבר הזכוכית' והופכים לי את הנשמה, כמעט אין כמותם על המסך".

ליונה מיפו, כפי שהיא מקפידה להדגיש, הזדמן לפתוח את מפעל החיים שלה כשחקנית כמו נסיכה. ב–71', כסטודנטית בת 21 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שלח אותה עודד תאומי, המורה שלה בחוג, להיבחן בתיאטרונו, הקאמרי, להצגת “ביוגרפיה", מאת מקס פריש, למעשה כדי שתופיע בה כאשתו.

“'תלכי להיבחן', אמר לי עודד ואת זה לא אשכח לו כל החיים", משחזרת אליאן. “באתי לבחינה, אני, שחקנית צעירונת, ומולי לאופולד לינדטברג, מגדולי הבמאים בעולם. הוא הסתכל עלי ככה וישר קיבל אותי לתפקיד. עודד לא הסתפק בכך ותוך חודשיים גם ביים אותי לצד יצחק חזקיה בהצגת ‘יום אחד מתעוררים' של דניאל הורוביץ".

סטירה מהקאמרי

מהר מאוד טפחה המציאות על פניה, והסטירה לא בוששה להגיע. אליאן, שהמשיכה מיד לתפקיד אליס בהצגת “הן לא תיקחהו עמך", לא זכתה להשלים עונה שנייה בקאמרי. שלושה תפקידים ראשיים תוך שנתיים ומה שנדלק מהר, כבה מהר.

“שחקנים ותיקים בקאמרי מאוד פחדו מאיתנו, הצעירים שהגיעו לתיאטרון", היא נזכרת. “כך חוויתי לראשונה פיטורים כשחקנית. אבל כבר אז הוכחתי שכאשר אני מקבלת בעיטה, אני מנצלת את זה כדי לקחת תנופה ולעוף קדימה. סרט רדף סרט ומהתאטרון המסחרי קיבלתי הצעה להחליף ב'בוטיק השקרים' את דליה פרידלנד מול זאביק רווח, גדול השחקנים בעיני. לשחק איתו היה בית ספר. כך לא הפסדתי מהפיטורים, מה גם שאז שיחקתי את אדית פיאף ב'פדאם פדאם' עם סנדרה ג'ונסון. זה היה נפלא. תמיד היה לי חיבור מוזר לתרבות הצרפתית וגעגוע לפריז, שאז עוד לא הייתי בה. הלל מיטלפונקט ראה אותי שם והביא אותי לשחק בהצגה שלו, ‘מי תהום', שעמרי ניצן ביים בהבימה ב–77'".

“אני, שחקנית צעירה, מצאתי את עצמי שם מול שחקן בעל שיעור קומה כמו קלצ'קין", אליאן נזכרת. “לא כל השחקנים הוותיקים שפגשתי אז בהבימה היו טובים, היו גם כאלה שהטרידו, כפי שאומרים היום, אבל כולם היו אגדות, גדולים מהחיים, עם התייחסות אל התאטרון בקדושה, לעומת התאטרון של היום, שיש בו יותר חולין".

כיצד היה עם קלצ'קין?

“מדהים איך היה צעיר ברוחו. אני זוכרת את עצמי נאלצת לדבר אליו בחזרה בגסות ונרתעת, כי בשבילי הוא היה אז כמו הסגן של אלוהים. קלצ'קין הבחין במבוכה שלי ואמר ‘יונה'לה, זה תאטרון, תעשי את התפקיד כמו שאת צריכה".

ועוד רגע בלתי נשכח מאותה תקופה: “תרצה אתר, שתרגמה את המחזה ‘ארבע נשים', שבו שיחקתי, גם כתבה לו את השיר ‘בלדה לאישה' שהלחין וילנסקי. מהבימה ביקשו מששי להקליט את השיר ובדיוק אז תרצה נפלה אל מותה. השיר המצמרר נשאר לנו כמשהו טראומטי".

האופי הנועז של אליאן התגלה ב–80'. “להבימה הגיע מנהל אמנותי חדש, דוד לוין, וכשהבנתי שאני לא בדיוק בתוכניות שלו ביקשתי ללכת, והלכתי", היא מסבירה. “תמיד ידעתי לקחת סיכונים. אז הלכתי על כל הקופה ו'מורה שיגעון', הצגת היחיד שהצגתי, הייתה להיט". במקביל הגיחה לתיאטרון באר שבע, ו"מהצגת ‘ועידת פסגה' זוכרים לי את הנשיקה האלמותית עם גילה אלמגור". בבאר שבע קיבל חותמת הקשר המקצועי ההדוק שלה עם ציפי פינס, היום המנהלת הכל יכולה של בית ליסין.

“נפגשנו עוד קודם", מבקשת אליאן לדייק. “את ציפי, שהייתה גם במאית–שחקנים בתוכניות ‘שלוש, ארבע, חמש וחצי', שבהן הופעתי עם ששי, הכרתי מאוניברסיטת תל אביב. למדנו יחד, אם כי אני מיהרתי לעזוב. מאז אנחנו חברות. כשעזבתי את הבימה, כשכאמור הימרתי אז, היא אמרה לי משפט שבגללו אני נאמנה לה עד היום - ‘יונה, אל תדאגי. כשתרצי לשחק, תמיד תוכלי למצוא אצלי תפקידים".

יונה אליאן וששון גבאי, צליום: ליהיא לפידיונה אליאן וששון גבאי, צליום: ליהיא לפיד

ועוד חברות, היקרה ללבה של אליאן: “בראשית פרק ב' שלי בהבימה, ב–86', שיחקתי עם ששון גבאי ב'נסים ונפלאות בקופסאות שימורים'. המפגש איתו היה חוויה משמעותית בחיי. זו הייתה הפקה די כושלת, אבל צמחה לי ממנה ידידות עם ששון. כשהגיעה אלי הצעה להעלות בתיאטרון המסחרי הצגה אחרת של דאריו פו, ‘זוג פתוח', קראתי לו. מאז, מתי שאפשר, כמו לאורך השנים בבית ליסין, אנחנו זוג על הבמה. יש הרבה ששון בחיי. מצד אחד ששי שלי בבית ומצד שני ששון בתיאטרון ועם דפנה שלו אנחנו שני זוגות של חברים. כעת, לאחר שאיזה זמן לא יצא לנו לשחק יחד, אנחנו מתגעגעים".

כאן לוקחת אליאן אוויר ומעירה: “בעודנו רצים עם ‘זוג פתוח' במסחרי, הציעו מהבימה קביעות לששון ולי. בילינו יום שלם על שפת הים ושקלנו יחד את ההצעה. שנינו הגענו למסקנה שקביעות היא לא דבר טוב לאמנים. ויתרנו על התנאים הסוציאליים שהוצעו לנו וסירבנו להצעת הקביעות. עד היום אני חותמת בבית ליסין שוב ושוב להצגה או לתקופה מוגבלת. אומנם אפשר לשלוח אותי הביתה ברגע, אבל מקצועית יש בזה משהו טוב מאוד, ששומר על הערנות של השחקן".

קולו של יוסי בנאי

במהלך שבע שנות פרק ב' שלה בהבימה שיחקה את גרושה בהצגה הברכטיאנית “מעגל הגיר הקווקזי" מול יוסי בנאי, שכיכב שם בתפקיד אצדק. “זאת הייתה בשבילי זכות גדולה להכיר איש כמו יוסי", היא מציינת. “היה מדהים איתו. בחזרות הראשונות הודיתי בפניו במבוכה שכנערה הייתי מאוהבת בו ומגיעה לכל ההופעות שלו. יוסי הסמיק כששמע את זה. הקשר בינינו נשמר בהמשך. פעם נשלחתי מהתיאטרון במסגרת יחסי ציבור, משהו שאף פעם לא אהבתי, להתראיין לאיזו תוכנית טלוויזיה לא ממש מבריקה. למחרת צלצל הטלפון. ‘יונה, זה יוסי, למה?', הוא אמר בקולו המתנגן. מאז, שאלת הלמה הזאת הולכת איתי לאורך כל הדרך. לא פעם, כשמופנית אלי הצעה כזאת, מהדהד באוזני קולו של יוסי, וזה מספיק".

אליאן בבית ליסין מאז 91', כששיחקה שם עם תיקי דיין בהצגת “הזוג המוזר". “מצאתי בבית ליסין בית שנים קודם לכן, כשיענקל'ה אגמון ניהל אותו ואימץ את הצגת היחיד שלי, ‘מורה שיגעון'", היא מספרת. “התאהבתי בתיאטרון הזה מאז שהגעתי אליו, משום שנשאר בו משהו משפחתי אף על פי שגדל במרוצת השנים".

כך נראה מבחוץ הקשר שלך עם ציפי פינס.

“יותר מ־20 שנה אנחנו מתמרנות מערכת יחסים מאוד מורכבת. מכיוון ששתינו נשים נבונות ודעתניות, אנחנו יודעות להפריד בין החברות בינינו לבין התאטרון. כשאני רוצה לבוא אליה בתור שחקנית, אני קובעת איתה פגישה דרך המזכירה שלה, ואז השיחה שלנו לגמרי עניינית".

כשחקנית שם התברכה אליאן במסכת תפקידים מפוארת. פילומנה. ביאנקה. מרתה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף". עלמה ב"עלמה ורות". הרבנית פייגה ב"שיינדלה". “זה אושר גדול איך שהתיאטרון הזה מחבק אותי", אומרת אליאן בהכרת תודה. “מצד שני, נראה לי שלא אכזבתי אותו. יש בי נאמנות גדולה לתיאטרון הזה, אני מתפקדת בו כשחקנית נשמה".


ניסו לפתות אותך מבחוץ?
“ניסו ומנסים אבל יודעים שאני לא ניתנת לפיתוי. ולשם מה, כשאני במקום שאנשים בו מרגישים בבית".

ב–2003 התברכה אליאן ב"מירה'לה אפרת", אחת מפסגותיה כשחקנית. “כאן הגשמתי חלום", היא משתפת. “אבא שלי דיבר לא פעם על ההצגה הזאת, שאותה ראה בגולה, ומה שמוצג בה קישר אותי לזיכרונות שלי מהורי. כששיחקתי את מירה'לה זה סגר בור גדול בנשמה שלי, מה גם שכעבור עשור חזרתי לאותו תפקיד ביידישפיל. לשחק את התפקיד המסוים הזה ביידיש היה עונג צרוף, וקיימתי הבטחה אישית לששי, שבא לנהל שם מתוך אידיאל".

הופעתך ב"מייק" הייתה יקרה ללבך.

“אכן, תפקיד אמו של מייק בראנט החזיר אותי לשואה. בבת אחת צפו מחדש הסיפורים מהבית ויצאו לי מכמנים מתוך הנשמה שאולי לא התכוונתי שיצאו לאור. אגב כך ביקרתי בפולין, לאחר שכל השנים נמנעתי מכך, משום שאצלנו בבית היו אומרים שהפולנים היו יותר גרועים מהגרמנים, ובעיני פולין הייתה מקום ארור. כשלבסוף הגעתי לשם עם משלחת שחקנים, עברתי מסע מאוד מטלטל. חזרנו ארצה לאחר שחוויתי שם סוג של היטהרות. אמרתי שזו הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודייה יותר מישראלית".

היא שבה מזוככת מטרבלינקה וחרשה את הארץ כאלונה בהצגת הלהיט “בית מרקחת שטרן בלום". “אני מייחסת חשיבות רבה מאוד להצגות המקור שאנחנו מציגים", היא אומרת. “בעבר, על פי רוב, הציגו אותן כמס שפתיים, אבל עברנו תהליך בתאטרון הישראלי. כיום קודם כל רוצים להציג בו מחזות מקור, שהקהל מרגיש מחובר אליהם".

בעודך מרגישה מחויבת למחזות המקור, הקהל מריע לך כיום על הופעתך כאמנדה ב"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס.

“אמנדה היא אם חד־הורית לאחר שבעלה נטש אותה בשפל הכלכלי הגדול עם שני ילדיה. זו אישה קשת יום שלא חסרה הומור. אני אוהבת תפקידים מורכבים כאלה. עם מצבי הרוח שאני עוברת כאן, אני רואה בתפקיד הזה מתנה יקרה לשחקנית".

כמי שרגילה לרוץ בין תפקידים, כמעט 30 הצגות בחודש, את משחקת כיום רק ב'ביבר', ארבע הצגות בלבד בחודש.

“אכן, בחודשיים של סיום העונה אני יותר בבית מאשר על הבמה. לאחר תקופה מתישה של הרבה הצגות מחוץ לעיר, נחמד שיש תקופת רוגע".

סימנת לעצמך תפקידים לשנים הבאות?

“אני לא מהמסמנים. תפקידים מגיעים אלי. אפילו במקרה. פתאום הציע הבמאי גלעד קמחי להעלות את ‘ביבר הזכוכית', ובלי תכנון מוקדם מצאתי את עצמי בתפקיד אמנדה".

די התנתקת מהקולנוע ואפילו מהטלוויזיה.

“אף פעם לא הייתי שם באופן קבוע, רק פלירטים לאורך השנים, כשהתאטרון הוא תמיד הבית שלי כשחקנית. ההופעות שלי על המסך הן בונוס, בכלל לא הלחם והחמאה. לתפקיד רחל חסון ב'סברי מרנן' הגעתי אף על פי שאף פעם לא הייתי שחקנית של סיטקומים. אבל כשהציעו לי לשחק את בת הזוג של יהורם גאון, כמובן שלא יכולתי לסרב. אני לא מתחרטת לרגע. כאשתו בסדרה אני צוחקת המון. הוא כל כך מצחיק, לא רק אדם אדיר".

44 שנה יחד

משפחת קשת חיה לה ברווחה ברמת אביב הירוקה. הבן הבכור, אריאל, הוא מוזיקאי מצליח, כדברי אמו. הוא היה נשוי לזמרת צעירה, גל דה פז, התגרש ומצא אהבה חדשה, לעומת הוריו שנמצאים יחד כבר 44 שנה. הבת, מאי, היא תלמידת שנה ג' בסטודיו ניסן נתיב.

אליאן נמצאת היום בגיל שבו הלכו ממנה הוריה לנצח. “יש הרבה חסרונות בהתבגרות, אבל האפשרות השנייה כנראה פחות טובה", היא מעירה. “מצד שני, יש יתרונות לגיל. בעיקר יותר תבונה ופחות צורך לרצות את כולם. ככה אני, כבר אזרחית ותיקה, אזרחית מודאגת לגבי דברים שקורים פה, שאם אפרט אותם אדכא את כולם".

כלומר?

“אני לא אופטימית. עצוב לי לראות את השסעים בחברה הישראלית ולחוות היפוך של ערכים שקשה לי להכיל אותו".

אם עצוב לך, את יכולה למשל להתרענן ב"מירוץ למיליון".

“מזה אני בורחת. אני ותכניות ריאליטי זה לא משהו שהולך יחד. מדברים כאלה שקעו אימפריות. כאשר גברו עסקי השעשועים, ובעודו צופה בקרבות הלודרים בארנות, הקהל רצה עוד ועוד דם וגם אוכל, הרבה אוכל, כמו בתכניות הריאליטי של היום. תכניות כאלו מעלות בי חשש לגבי עתיד התרבות כאן".