1. בבוקרו של יום רביעי עוד הייתי אופטימי עם תקווה שהשקר, הרמייה והמניפולציות אינם מחלות סופניות. חשבתי שמנהיג בגילו של בנימין נתניהו, כנראה בקדנציה האחרונה, יבין שאזרחי ישראל הם ה"בייס" שלו ושהוא צריך לדאוג לביטחון, לכלכלה, למדינה ולאחדות העם. בצהריים התפכחתי שוב. נתניהו – שלקח בשבי את המדינה בעזרת מחירים מטורפים ששילם לשותפים קיצוניים, משיחיים ולא מתאימים – שבוי כעת בעצמו בידי הקיצונים, פוגע אנושות בעצמו, באינטרסים החיוניים של ישראל, ובנו. המסקנה ברורה ומסוכנת: אין ידיים על ההגה.
"נתניהו גמור": פרשנית "מעריב" על הזעם בליכוד בשל החלטת רה"מ
גם אם התוצאה הסופית משרתת את נתניהו, הרי שהוא נתפס כעת כחלש, מובל על ידי קיצונים ושבוי בתוך המוטציה הפוליטית שבנה. מי שמחובר לקבוצות הוואטסאפ של הליכודניקים, יכול כבר להבין שנתניהו איננו עוד אוטוריטה בתנועתו. הוא משלם מחירים כבדים מימין ומשמאל כי הוא נסחב, נגרר, מאוים, מובל ולא מוביל.
שר המשפטים יריב לוין, כמו אחרים בעבר, התיישב לנתניהו על בלוטות החרדה וגורם לו לבהלה מפני אובדן הממשלה וקץ מנהיגותו. בחדרי חדרים נתניהו מבין מה שקורה לו ולבו מלא על לוין, אך הוא מתקשה לנווט. זה מתפקשש לו ואין לחוס עליו. הוא יצר את המונסטר המטורלל הזה במו ידיו לצרכיו. איך אומרים: מי שהולך לישון עם פרעושים, יקום עם קרציות (כן... אני מכיר את המשפט המקורי).
כעת, לאחר הפארסה הפוליטית בכנסת בואכה כאוס, ולאחר בחירתה של נציגת האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, אם נותרה עדיין מנהיגות פוליטית פורמלית בישראל, זו שעתה להתגלות. אני מתכוון כמובן לחובה להגיע להסכמות בהקדם על הרכב הוועדה לבחירת שופטים ובהמשך להסכמות גם בבית הנשיא. זה לא יהיה קל, לא לצד הימני ולא לצד של המרכז־שמאל. אבל אין ברירה אחרת. החלופה היא מלחמת אזרחים.
אם תתגלה כאן בכל זאת מנהיגות, היא תבטיח את האינטרס של 90% מהציבור, שמבקש דיאלוג והסכמות עד שנגיע לחוקה לישראל. התנאי שזה יקרה ויתקבל בציבור, הוא שלא יהיה כאן צד מנצח וצד מנוצח, צד שיכור מכוח וצד מושפל, אלא שכל צד ייצא עם פחות מחצי תאוותו בידו. כמובן שאין ואסור שתהיה שום פשרה בתחום שיטת המשטר, עצמאות בתי המשפט והדמוקרטיה. ההסכמות יכולות להיות בשוליים ובתהליך סדור של רפורמה בהסכמה רחבה.
שמעתי השבוע את הקולות נגד יאיר לפיד ובני גנץ מצד פוליטיקאים שלא נמצאים בתהליך המרכזי ומצד החלקים הפחות פרגמטיים במחאה, הטוענים "שאין לאף אחד מנדט להגיע להסכמות ופשרות", וזה כמובן קשקוש. המנדט להגיע להסכמות הוא בידי נבחרי הציבור ולא בידי הרחוב. אין כתובת אחרת. כמובן שנבחרי הציבור יצטרכו להסביר ולנמק את מהות ההסכמות ומשמעותן.
במציאות שאליה נקלענו, אין כל מנוס לצד המתנגד להפיכה המשטרית, שכונתה במקור במונח המכובס "רפורמה משפטית", מלנקוט אסטרטגיה שלפיה יש להיהרג על החיוני, להיאבק (ולהשתדל לנצח) על החשוב ולהתפשר על כל היתר, במיוחד אם הוא חשוב לצד שמנגד ושאתה יודע לחיות איתו.
בערבו של יום, 90% מאזרחי ישראל סבורים שמערכת המשפט ואכיפת החוק זקוקה לסוג של רפורמה שעיקרה שינויים, התאמות ואיזונים ראויים. לכך יש להגיע רק בדיאלוג, בהסכמות, בהדרגה ובתנאי שתיגנז החקיקה שמאיימת על הדמוקרטיה ועל עצמאות בית המשפט. למעשה, אפשר להבין שנתניהו כבר הביא את "רפורמת לוין" לקבורה בחיק המשפחה.
לא נמסרה הודעה. הוא מבין מצוין את המחיר שהוא אישית ומדינת ישראל שילמו, משלמים וישלמו על מסע הבלהות שאנו עוברים מאז כינון הממשלה. נתניהו רוצה לעסוק באיראן, בביטחון, במשילות, ביוקר המחיה ובהשגת הסכם עם סעודיה – אם רק יוכל לגבור על עצמו ועל שותפיו. לו רק יחליט שזו עבורו הקדנציה האחרונה, שאזרחי ישראל הם הבייס שלו ושהדרך לעסקת טיעון ראויה ומקילה במשפטו לא עוברת דרך הרס הדמוקרטיה.
2. במקביל לגניזת ההפיכה המשטרית, עם אלף ההנמקות שניתנות בינתיים רק באנגלית, או בחדרי חדרים גם בעברית, חייב נתניהו לשמור על ממשלתו הקיצונית, הימנית והמשיחית. השבוע, בעודו מנסה לקדם ביקור בוושינגטון, לגבש תוכנית והסכמות בנושא איראן ולהשיג הסכם עם סעודיה, הוא הודיע על תכנון אלפי יחידות דיור חדשות בשטחים. האמריקאים כבר מיואשים מהתנהלותה של ישראל, והשגריר טום ניידס נמלט מכאן בעור שיניו ומחליף עדיין אין. מי ירצה לבוא ל"קן הקוקייה" הזה בירושלים? ישראל הופכת במונחים דיפלומטיים ל"מדינה קשת שירות".
אבל הבעיה איננה אמריקאית או פלסטינית, אלא ישראלית. כל יום שעובר, כל חודש וכל שנה אנו מעצימים את פצצת הזמן הזאת בגדה המערבית עם יותר משני מיליון פלסטינים בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום. במו פינו, במו ידינו, במעשינו ובמחדלינו אנו מטאטאים את "הבעיה הפלסטינית" אל ילדינו ונכדינו בחוסר אחריות משווע וממשכנים את עתידם. כאילו לא די להם להתמודד עם כדור הארץ המתחמם ועם משברי האקלים והמזון שיאתגרו אותם בעתיד.
טמינת הראש בחול היא ההפך מאחריות וההפך ממנהיגות. אבל גם האמריקאים והפלסטינים יכולים להתנחם בכך שאין אצל נתניהו שום הלימה בין הודעות לעיתונות והצהרות חגיגיות לבין מעשים בפועל. המציאות לרוב חזקה מכל חלום, ומי כנתניהו יודע זאת. 3נתניהו בינתיים לא נוסע לוושינגטון ולכן גם שרי החוץ והביטחון לא מורשים לנסוע (יואב גלנט טס השבוע למינכן שם נפגש עם עמיתו האמריקאי), אבל הנשיא יצחק הרצוג כן ייסע בקרוב וייפגש עם הנשיא ג'ו ביידן בתקופה קריטית ליחסים בין המדינות ועם אתגר לא קטן בדמות איראן גרעינית, כאשר מצבה של ישראל במישור הגיאו־אסטרטגי מורע.
מצד אחד ארה"ב עומדת לחתום על הסכם רע עם איראן, בניגוד לאינטרס הישראלי ואפילו בניגוד לאינטרס אמריקאי מובהק במשך שנים. מצד שני, מדינות המפרץ והמזה"ת שרואות את ארה"ב בחולשתה באזור, ממהרות להתחבק עם איראן. כך סעודיה, כך בחריין, כך איחוד האמירויות ואחרות. בשאר אסד, "הקצב מדמשק", מקבל מחילה ומתקבל אחר כבוד לליגה הערבית.
זה לא אומר שארה"ב תזניח ביטחונית את ישראל, וזה לא אומר שמדינות המפרץ מבטלות הסכמות עם ישראל. אבל זה כן אומר דבר אחד: אנחנו חייבים להיות חזקים, מוכנים ומאוחדים ולסמוך רק על עצמנו. וזה מתקרב.
4. היקף הפשיעה בחברה הערבית הוא איום אסטרטגי על ישראל. מי שחושב שזה יישאר שם, טועה. אין זה עניין פוליטי, והתחרות בין הממשלות לדורותיהן מי עשה יותר ומי התרשל – קטנונית ולא רלוונטית. משטרת ישראל, שיובשה במשך שנים ללא מפכ"ל קבוע וללא תקציבים, מתמודדת כיום לא רק עם אתגריה המתעצמים, אלא גם עם השר איתמר בן גביר ויועציו שמבקשים לשלוט בה.
המשטרה בכלל קטנה על ישראל ועל משימותיה, ואין בידיה מלוא הכלים והסמכויות שיש לשב"כ. מי שמבקש להימנע משימוש בשב"כ לצורך מלחמה בפשיעה, צריך לדעת שהמרחק בין פשיעה פלילית במגזר הערבי לבין פעילות טרור, הוא קצר מאוד. לכן יש לתת למשטרה תגבור בכוח אדם, סמכויות וכלים, לפני שנעקוף את סיציליה הישנה.
5. יונה יהב הוא בעיניי בשורה טובה לחיפה ולחיפאים. הוא מבקש כעת לחזור לתפקיד ראש העיר עם לא מעט ניסיון, אנרגיות, כוח ועם לא מעט תובנות ולקחים. עבדתי עם יונה ועם צוותו בעבר בייעוץ לסילוק מכל האמוניה ופינוי חיפה כימיקלים, והכרתי פטריוט חיפאי ענק שיודע לחבר יהודים וערבים, חילונים וחרדים, למרקם חיים משותף באחת הערים היפות והחבויות בישראל. לו אני חיפאי, הייתי מחזיר אותו לקדנציה אחת. יש לו מה לעשות והוא יודע איך.
6. את ירח הדבש עשינו ב"קרלטון" נהריה, ומאז אני אוהב את העיר הזאת, שביליתי בה לא מעט בהקשרי מלחמות, מבצעים וביטחון. אבל נהריה, בלי חנות המפעל של זוגלובק, שנסגרה השבוע לאחר 85 שנה, וללא קפה "פינגווין", שייסגר בקרוב, משולה לפיצה בלי גבינה – ועל העיר לבנות כעת שניים־שלושה מותגים נהריינים חדשים.
7. לקחתי את אמא שלי, לאה, ל"בוסתן ספרדי" בתיאטרון הבימה. אני חושב שזוהי ההצגה הראשונה שאליה הלכו הוריי בחייהם. הם אהבו את יצחק נבון ז"ל, את שפת הלדינו ואת השירים במחזה. הרגשתי חובה וזכות להזכיר לאמא את הקולות והצלילים. יום קודם לכן ביליתי עם פנינה, התימנייה שאיתי, בערב שהקדיש התיאטרון הקאמרי ליצירותיהם של אהובה עוזרי ז"ל ושל דקלון יבדל"א, חתן פרס ישראל, שניהם מכרם התימנים, השכונה החוגגת מאה שנים להיווסדה. עשירה, מפוארת, תמה ואהובה היא תרבות המזרח, ולגמתי ממנה השבוע מלוא תפארתה. שבת שלום.