האזינו לטור של בן כספית

1.  הבועה התנפצה

אף אחד לא יודע מתי תיגמר המלחמה הזו. קשה לראות כרגע את תמונת הסיום. אי אפשר לדעת, עדיין, אם החזית הצפונית תתלקח או לא, מה ייסגר עם החות'ים ואם חבית אבק השריפה ביהודה ושומרון תתפוצץ. חיינו עמוסים סימני שאלה. מצב רוחנו נע בין דיכאון עמוק, לעמוק יותר. הבועה שלנו התנפצה. האשליה שלפיה אפשר לקיים כאן חיים נורמליים יחסית ולתמרן מסבב לחימה אחד למשנהו בלי להסתבך, התפוגגה.

הממשל האמריקאי במסר למנהיג חמאס: "ימיו של סינוואר ספורים"
מתחת לאף: הנאום של סינוואר שחזה במדויק את טבח ה-7 באוקטובר

ובכן, זה לא מדויק. התמונה לא שחורה עד כדי כך. מבצבצים בה מקטעים אפורים, שהולכים ומתבהרים. יש בה לא מעט נקודות אור, שהולכות ומתרבות. כי מה שכן אפשר לדעת, זה שישראל נלחמת. ההתמכרות לשקט חלפה. הנכונות לשלם מחיר כדי לחיות כאן, התחדשה. במשך תקופה ארוכה מדי הסתובבנו כאן על קצות האצבעות, משתדלים לא לטלטל את הספינה, משלמים פרוטקשן לסביבתנו, נזהרים בכבודם של שוחרי שנאתנו, עושים הכל כדי שאשליית השקט תימשך עוד שנה, עוד חודש, עוד יממה.

במלחמת לבנון השנייה המדינה שותקה, קפאה והתאבנה מול שמונה הרוגים במארון א־ראס. בכל הסבבים בעזה התמלאו מקבלי ההחלטות (כמעט תמיד זה היה בנימין נתניהו) אימה מול התחזיות על מאות חיילים שייהרגו אם נעז לשקול את חיסול חמאס. חסן נסראללה הפך להיות המאיים הרשמי שלנו. ציפינו לנאומיו כמו שנאשם ממתין לפסק הדין, כמו שנישום ממתין להודעת פקיד השומה.

בנימין נתניהו בקבינט המלחמה (צילום: קובי גדעון, לע''מ)
בנימין נתניהו בקבינט המלחמה (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

אז זהו, שגם זה נגמר. האסון של 7 באוקטובר ניער מעלינו את כל זה. ביום שלישי האחרון נפלו בקרב קשה שניטש בשג'עייה עשרה קצינים ולוחמים. רובם מגולני. אירוע כזה, לפני שנה, היה משתק את ישראל לשנתיים. לא עוד. בלענו את הדמעות, כחכחנו בגרון, חשקנו שפתיים ואנחנו ממשיכים. כן, עוד מעט נגיע ל־500 חיילים הרוגים (קרוב ל־80% מהם נפלו ב־7 באוקטובר), אבל אף אחד לא שוקל להרים ידיים, לשקוע במרה שחורה ולחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים. ועוד לא דיברנו על האזרחים שנשחטו בהמוניהם באותה שבת.

אסור לשכוח שזה מה שעשינו לאורך שנות דור. כל הסבבים בעזה היו חרפה. כל ההתרפסויות בפני נסראללה היו ביזיון. חברת השפע שלנו האמינה שאפשר להמשיך לרמות את מזג האוויר ולאנוס את המפה. החודשיים האחרונים לימדו אותנו שיש גבול לכל תעלול ועכשיו אנחנו במלחמת עצמאות שנייה, שאחריה, צריך להתפלל, הדברים ייראו אחרת לגמרי.

החדשות הטובות: כל האזור מביט ורואה את זה. רואים את ישראל משלמת מחיר כבד בעזה, אבל לא ממצמצת. רואים את צה"ל העוצמתי מפעיל את המכבש המלחמתי שלו, הבלתי ניתן לעצירה, ולא מתרגש מימים קשים. רואים את הציבור משלם מחירים בלתי נתפסים, אבל לא מוריד ראש. מה שהם רואים הוא מדינה בלתי מנוצחת שחוזרת לעצמה.

2. עד הניצחון

גילויי הגבורה מעוררי השתאות. לא רק של הלוחמים. של התושבים והאזרחים שנלחמו על חייהם, של כיתות הכוננות, של השוטרים האמיצים, של כל אלה שקפצו ב־7 באוקטובר מהבית וחשו דרומה כדי לבלום את הפראים בגופם. בלי לשאול שאלות, בלי לחשב חשבונות ובלי לתהות תהיות. וגם החברה האזרחית שלנו מתגלה עכשיו במלוא עוצמתה. ההתגייסות של כולם למאמץ המלחמתי, היצירתיות, ההתנדבות, הנחישות והאומץ. כל אלה חסרי תקדים.

אין עוד צבא בעולם שבו אחוז הקצינים הנופלים גבוה כל כך. אין עוד צבא בעולם שבו המונח "אחריי" אמיתי ומוחשי כל כך. כך מג"ד 13 סא"ל תומר גרינברג ומג"ד 53 סא"ל סלמאן חבקה. קיבוצניק ודרוזי. גולנצ'יק ושריונר. בחייהם ובמותם, כמעט לא נפרדו. כך רס"ן אריאל בן־משה מסיירת מטכ"ל, שעזב הכל באותה שבת ודהר דרומה. אמו, גלית ולדמן, צמררה את כולנו כשאמרה לאחר נפילתו שהיא לא מתאבלת עכשיו, כי עכשיו צריך לנצח. היא תתאבל אחר כך. וכך רבים כל כך וטובים כל כך.

סא''ל תומר גרינברג בעת כניסתו לתפקיד (צילום: דובר צה''ל)
סא''ל תומר גרינברג בעת כניסתו לתפקיד (צילום: דובר צה''ל)

הברית הישראלית חיה, עדיין, ובועטת. וגם נלחמת. ניסו לפרק אותנו כאן למרכיבינו. ניסו להפריד בין לוחמים לקצינים, בין שמאלנים לימניים, בין דתיים לחילונים ובין אשכנזים לספרדים. לרגעים נדמה היה שזה מצליח. אבל כשנקראנו לשדה הקרב, זה נכשל. בבית החולים השיקומי בשיבא פגשתי שני לוחמים.

אחד מהם, בן של חבר יקר מאוד, מוכר לי היטב. קצין שריון במילואים. אשכנזי, משפחה מבוססת מאוד, דעות פוליטיות במרכז־שמאל. נפצע באורח קשה. חברו דתי, מתנחל, פאות ארוכות (וגם גיטרה). ימני, אולי אפילו חרד"לי. הם התחבקו. אי אפשר היה לטעות באשר לרעות השוררת ביניהם. כשאתה יושב באותו טנק, נושא את אותה אלונקה או מסתער על אותה מנהרה בג'באליה, אתה לא דתי או חילוני, ימני או שמאלני. אתה ישראלי.

המלחמה הזו לא יכולה להסתיים בשום תוצאה למעט ניצחון. הוא צריך להיות ברור. הוא לא יכול להיות נתון לפרשנות. הוא צריך לכלול את מותם האלים של כל ראשי חמאס, מכל הזרועות והתצורות. הוא צריך לכלול את הריגתם או לכידתם של רובם הגדול של אנשי כוח נוח'בה, הנאצים של ימינו. הוא צריך לכלול חמאס בלי שלטון עזה ביום שאחרי. עדיף לעשות את זה מהר. מי שחשב שיהיה לנו כל הזמן שבעולם, טעה. אסור להוריד עיניים מהכדור והמטרה. תוצאה ברורה, ניצחת, חד־משמעית, תעצב מחדש את ההרתעה הישראלית במרחב האלים שבו אנו חיים. מרחב שבו אין מקום לחלשים, להססנים או ל"מכילים".

3.  הקמפיין הביביסטי

ועכשיו, למרבה הצער, צריך להפשיל שרוולים ולצלול לביבים. אלה שבהם נפתח, שוב, קמפיין הכפשות וטינופים מתוגבר נגד בני גנץ. השופרות על זה, בכל הכוח. ערוץ 14 מקדיש אנרגיה וכך גם בערוצי הטינוף הנוספים.

במה חטא גנץ? בזה שיש לו קצת יותר מכפול מנדטים ממה שיש לביבי בסקרים. הוא מהווה איום. הקמפיין הוא ביביסטי אופייני. עמוס שקרים, סילופים, רבעי אמיתות, ידיעות כזב וסכינים. אין שום דבר ענייני, שום דבר אמיתי. כאילו לא היינו כבר בסרט הזה. כאילו גנץ התמים לא הפנה עורף לבוחריו והסכים להיכנס מתחת לאלונקה בממשלה ההיא, מול הקורונה. ממשלת החילופים. כאילו נתניהו לא עקץ את הצפרדע מיד אחרי שהעבירה אותו לגדה השנייה של הנהר. כי עקרב יעקוץ תמיד. גם עכשיו, תוך כדי מלחמה.

ינון מגל, אלא מי, פרסם השבוע מכתב שכתב לו מילואימניק שהוא גם אבא לחייל מגדוד 13 של גולני. מכתב שנשלח לרמטכ"ל. אני מניח שהרמטכ"ל העביר אותו למגל. הנה סעיף 7 מאותו מכתב: "שאלות רבות מנסרות בחלל האוויר ולא נותנות מנוח לגבי הקרב הספציפי בו נפל המג"ד יחד עם חיילים נוספים מגדוד 13. למה לפני הטיהור על ידי חיילי גולני המתחם לא הופצץ מהאוויר ולא שוטח פשוטו כמשמעו? האם ניתן היה למנוע סיכון מיותר של חיי חיילים? האם מן הראוי והנכון לפטר ולהדיח טייסים שלא נענים באופן מיידי לסיוע לכוחות היבשה המקיזים את דמם על הקרקע? האם ערכי צה"ל כוללים את הערך הפשוט שחיי חיילינו קודמים לחיי האויב, תומכיו ועוזריו? האם הצבא היום עומד מאחורי המדיניות הלא מוסרית של בני גנץ מ־2015 להפקיר ולסכן את חיילי גולני?".

מאיפה להתחיל? חשבנו שזה ייקח יותר זמן, אבל מתברר שטייסי חיל האוויר חזרו להיות האנרכיסטים, הסרבנים, ה"מוגלה" (ע"ע ברדוגו). על מה ולמה? על כלום ושום דבר. כל מי שירד לעזה, ישב במרכזי האש של האוגדות ודיבר עם הכוחות, יודע עד כמה מופלאה עבודת חיל האוויר במערכה הזו ועד כמה מדהים הוא שיתוף הפעולה בין כוחות הקרקע לטייסים. וכמה חיים זה הציל וחסך.

פעילות צה''ל בעזה, מבצע חרבות ברזל (צילום: דובר צה''ל)
פעילות צה''ל בעזה, מבצע חרבות ברזל (צילום: דובר צה''ל)

לנסות להעליל על טייסים שהם לכאורה מסרבים פקודה ולא מפציצים או "משטחים" אזורים זו תועבה שאין לתאר. ולא עוזרת העובדה שצה"ל עצמו מכחיש בתוקף אפשרות כזו. הרי אין בארגז הכלים של חיל האוויר אפשרות כזו. לעשות את זה תוך כדי מלחמה זה שפל מדרגה שלא ראינו כמותו. הם פשוט חוזרים לאותו סרטון תעמולה מלפני כמה חודשים, שבו פונים לוחמים על הקרקע לטייסים בשמיים ומבקשים עזרה, אבל הטייסים מסרבים בגלל ההפיכה המשטרית. זה פשוט לא ייאמן שזה שוב קורה.

והנה היא חוזרת, העלילה ההיא על גנץ שמפקיר את חיילי גולני. בתכלס, הם לקחו משפט בודד מתוך הרצאה שגנץ נתן בפורום בינלאומי, בימים שאחרי צוק איתן, כדי לבלום מאמצים לגרור את צה"ל וקציניו להאג. הוא סיפר שם על סיטואציות שבהן מפקדים בצה"ל לוקחים סיכון מבצעי מושכל, כדי לשמור על חיי חפים מפשע. לקחו את המשפט הזה, בודדו אותו, ניתקו אותו מהקשרו והפכו את הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל לסוג של בוגד.

הם עושים את זה בעוד גנץ עצמו סוג של בוגד בבוחריו ומצטרף שוב, פעם נוספת, לממשלת נתניהו תוך כדי מלחמה. הוא עושה את זה ממניעים פטריוטיים גרידא. הוא יודע שלממשלת נתניהו המקורית, האולטרה־קיצונית, מגה־לאומנית והיפר־חרד"לית אין גרם אחד של לגיטימציה בשום מקום בעולם. הוא יודע שבשביל להשלים את העבודה בעזה, נתניהו זקוק ללגיטימציה גם בחזית הפנימית. לגיטימציה שאין לו (תציצו בסקרים). 

בנימין נתניהו, בני גנץ, יואב גלנט במסיבת עיתונאים (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)
בנימין נתניהו, בני גנץ, יואב גלנט במסיבת עיתונאים (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)

אז בעוד גנץ מוותר שוב על חישובים פוליטיים למען המדינה, נתניהו ושליחיו שוב מעדיפים שיקולים פוליטיים על המדינה ודוקרים את גנץ פעם נוספת בגבו. אגב, השופרות גם נזכרו עכשיו בעובדה שגנץ מקבל פנסיה צבאית, בנוסף לשכרו כשר וח"כ. כן, גם זה צץ מחדש. כאילו יואב גלנט, מירי רגב וכל מי שעבר אי־פעם מהמערכת הצבאית למערכת הפוליטית לא קיבל. אבל בממלכת השוטים והעקרבים שהקים כאן נתניהו, הכל כשר.

4. ימי הזחיחות

ב־13 ביוני השנה התכנסה ועדת החוץ והביטחון לשמוע סקירה ביטחונית מפיו של ראש הממשלה נתניהו. היו אלה ימי הזחיחות. בערוץ 14 כינו באותם ימים את אמצעי התקשורת האחרים בכינוי "ערוצי התבהלה". נתניהו עצמו נשאל כמה פעמים על ההתרעות של אמ"ן, של הרמטכ"ל ושל ראש המוסד, וטען שמדובר בהפרזה והגזמה. הרשת מלאה בנאומיו חוצבי הלהבות שבהם מתוארת ההרתעה הישראלית הכבירה שהושגה במדיניותו המופלאה ובמכות הקשות שהנחית על חמאס בסבבי הלחימה השונים, ובעיקר במבצע שומר החומות.

נתניהו הגיע לדיון עם ראש הסגל צחי ברוורמן, ראש המל"ל צחי הנגבי והמזכיר הצבאי אלוף אבי גיל. בחדר נכחו, בנוסף ליו"ר אדלשטיין, עוד כ־20 ח"כים. נתניהו נתן סקירה ביטחונית ארוכה. הוא שייט בגובה רב. איראן, חזון גלובלי, בריתות אזוריות, אפילו הבינה המלאכותית והשפעתה על שדה הקרב העתידי. הציטוטים שיופיעו כאן, לקוחים מהפרוטוקול. מילה במילה. בשלב מסוים הוא אמר את זה: "אבל מה עושים למול איראן וגרורותיה? קודם כל נערכים למערכה רב־זירתית. שיהיה ברור, אין לנו וגם לא יהיה לנו הלוקסוס לבודד זירות. זה אומר איראן, זה אומר לבנון, זה אומר גם עזה, ויכול להגיע גם לזירות אחרות".

כלומר נתניהו היה מודע לאפשרות של פרוץ מלחמה אזורית, כולל עזה. הוא נשאל על ההרתעה הישראלית מול עזה, ואמר: "מול עזה זה תלוי בעוצמת ההרתעה שלך. יש כאן שאלה איך פותרים את הבעיה הזו, איך אתה פותר את הבעיה שאתה חי במרחב רווי באסלאם רדיקלי שיושב לך על הגדר אם זה בעזה ואם זה בלבנון, כמעט כמו שקרה בסוריה".

מבצע שומר החומות (צילום: רס''ל מאור מלינקר)
מבצע שומר החומות (צילום: רס''ל מאור מלינקר)

בשלב הזה החל נתניהו לדבר על המבצעים המוצלחים נגד הג'יהאד האסלאמי בעזה, ועל חיסול בכיריו. "הגענו אליהם גם בהפתעה ואחר כך הגענו אליהם גם בחירום בתוך המבצע נגד הג'יהאד, בגלל אותן יכולות מודיעיניות, הרבה בזכות בינה מלאכותית. ימים יגידו אם מאזן ההרתעה (מול עזה) השתנה או לא. אני חושב שהוא השתנה, אבל כמה הוא השתנה אנחנו נדע בעתיד. בכל אופן, מבצע שומר החומות, שהיה מכה מאוד אפקטיבית, הסיג את החמאס אחורה. אבל אנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה שיכולות להיות התפתחויות יזומות על ידיהם או יזומות על ידינו שמובילות להתלקחות רב־זירתית. זה שאנחנו לא רוצים את זה, לא אומר שזה לא יקרה. אנחנו צריכים כרגע להיערך, וזה הדבר החדש שקורה. היום, צה"ל, השב"כ ומשטרת ישראל, אנחנו צריכים להיות ערוכים למערכה רב־זירתית".

אלה דברים שנתניהו אומר בעצמו, ארבעה חודשים לפני האסון. שישראל צריכה להיות ערוכה גם להתפתחות יזומה מול עזה. שלמרות הכל, גם עזה יכולה להתלקח בכל רגע נתון וצריכים להיות ערוכים לכך. זה סותר את תזת ההגנה שלו, שלפיה צה"ל, אמ"ן והשב"כ אמרו לו שעזה מורתעת ולא נשקפת שום סכנה. זה סותר את הנרטיב שהוא מנסה לבנות, שלפיו לא הייתה לו מודעות שעזה יכולה לפתוח במלחמה. ובכן, הייתה גם הייתה. הוא מסביר את זה בעצמו.

אחר כך הוא נשאל על שומר החומות. כאן, הוא חוזר לקונספציה. אבל לא משום שזה מה שאמרו לו בצה"ל ובשב"כ. משום שזה מה שהוא אמר לעצמו. הנה מה שאמר, מילה במילה, בתשובה על השאלה אם ההרתעה בעזה עובדת: "חד־משמעית אני אסביר לך למה זה עובד. למה אתה יכול לפעול מול בלון והוא לא יורה. הוא לא יורה משום שבשומר החומות הסגת אותם עשור שנים לאחור. זה בדיוק נכון. למה? משום שפגעת ביכולת הימית שלהם, השמדת את היכולת הימית, את היכולת האווירית, את היכולת התת־קרקעית פעמיים, פעם אחת את המנהרות התוקפות על ידי המכשול הקרקעי, זו הייתה יוזמה שלי מול התנגדות של המטכ"ל, אבל אמרתי אנחנו נעשה את זה. נשלול מהם נשק עצום.

"נשק פסיכולוגי עצום כמו ששללנו בצפון. זה נשק עצום. אני לא יודע כמה צבאית הוא כל כך גדול, אבל פסיכולוגית הוא דבר נורא. אז שללנו מהם. ופעם שנייה, כן פגענו, לא השמדנו, אבל הראינו שאנחנו יכולים לפגוע במנהרות ההגנתיות שלהם בתוך עזה עצמה. וזה גרם להם... וכמובן פגענו במפקדים, במגדלים, בפיקוד ושליטה ומה שאתם רוצים. מבחינתם זה היה הלם. מה נשאר להם? תלול מסלול, זה מה שיש להם".

מהדברים הללו עולה שנתניהו הוא לא קורבן הקונספציה. הוא אבי הקונספציה. הוא מקבל כאן אחריות על המכשול התת־קרקעי, ובצדק. צה"ל התנגד, כי רצה להשקיע ביכולת התקפית. מי שאכף על הצבא להתמקד בהגנה, זה נתניהו. אגב, אם לא היה מכשול קרקעי, צה"ל היה מחזיק בעוטף עזה הרבה יותר משני גדודי חי"ר באותה שבת. נתניהו מקבל כאן גם אחריות על הפצצת המטרו, אירוע שנתפס היום בצה"ל כשגיאה אסטרטגית קשה שנעשתה במהלך שומר החומות. על כל זה נתניהו גוזר קופון. כשכל זה התפוצץ לנו בפרצוף, הוא מאשים את הקונספציה.

5. מר ביטחון

בישיבה הזו נכח גם הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט. "תשאלו את גדי, הוא יגיד לכם", אומר נתניהו לח"כים. ואז מוסיף את המשפט המדהים הבא: "תלול מסלול זה מה שיש להם, ועל זה יש 95% הגנה. אז הם הגיעו למצב שהם אמרו, אנחנו חייבים לשדד מערכות מחדש, כי אנחנו לא רוצים עוד נגלה כזאת".

בדיוק, ביבי. מכיוון שסגרת להם את התת־קרקע ואטמת להם את התלול מסלול, הם יחשבו מסלול מחדש וישדדו מערכות. ומי שאחראי להתכונן לכל זה, הוא אתה. האחראי העליון. זוכר איך אמרת לאהוד אולמרט, שהיה בקושי חודשיים בתפקיד כשנפתחה מלחמת לבנון השנייה, שהוא היה צריך לוודא את כשירותו של צה"ל? אז אתה היית צריך לוודא שצה"ל מתכונן לאפשרות שחמאס "שידד מערכות". שצה"ל מוכן להפתעה. כי אתה עצמך ידעת שזה אפשרי. מאיפה אני יודע שידעת? כי אמרת את זה. במילים האלה: "זה שאנחנו לא רוצים את זה, לא אומר שזה לא יקרה".

נתניהו נשאל גם על הכרעה בעזה. וענה: "אם רוצים הכרעה, צריך להבין שיש רק דרך אחת וזה לכבוש את השטח ולשלוט בו. אין דרך אחרת. האם אנו מסוגלים לכבוש את השטח? כן. זה דורש הפעלת כוח מרבית. אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה, אבל האם אנו יכולים לכבוש את עזה? יכולים לכבוש. זה לא ייקח הרבה זמן, בניגוד למה שחושבים. מה אתה עושה אחר כך, זו השאלה".

השורה התחתונה: הוא ידע הכל. הוא היה ער ומודע לסכנה. הוא פשוט העדיף לטמון את ראשו בחול ולא לעשות דבר.

טלי גוטליב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
טלי גוטליב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כמו בכל דיון רציני, גם כאן הייתה אתנחתה קומית. גם הפעם, אחראית עליה ח"כ טלי גוטליב. היא ביקשה את רשות הדיבור ואמרה את זה: "חבל מאוד שהדיון היום לא היה גלוי, כי אם עם ישראל היה רואה בידי מי היה מופקד ביטחון מדינת ישראל, היה מרגיש טוב. אני חושבת שכולנו פה תמימי דעים בתחושת ביטחון מאוד גדולה, כשאנחנו רואים מי הוא ראש הממשלה שלנו. חבל שעם ישראל כולו לא שמע את הדיון הזה. הוא צריך להיות פתוח, כדי שעם ישראל יידע בידי מי מופקד הביטחון. המדינאות של ראש הממשלה של כולנו זה ברמה של פנומנליות, וזה נותן תחושה אדירה לכל אחד פה".

אני לא יודע איך להסביר את זה לגברת גוטליב, אבל עם ישראל באמת לא שמע את הדיון ההוא בוועדת החוץ והביטחון, ואולי בגלל זה הוא חש שאין ביטחון. זו הסיבה שאותו ראש ממשלה פנומנלי מתעסק עכשיו, תוך כדי מלחמה, בפוליטיקה. הוא בקמפיין. פוזיטיבי, באין־ספור הופעות שלפעמים נראות כמו סטנד־אפ ליגה ד', אבל גם נגטיבי, על כל מי שלא בא לו טוב בעיניים.

כשנשאל באחת ממסיבות העיתונאים על מצבו בסקרים ועל זה שרוב ענק בציבור חושב שהוא צריך לקבל על עצמו אחריות על המחדל ולהתפטר, ענה נתניהו: "אני לא מתעסק בסקרים. יהיה זמן לפוליטיקה. חיילינו נלחמים בעזה, לוחמים נופלים, משפחות החטופים בסיוט ענק. זה מה שיש לכם לעשות?!".

זמן קצר אחר כך חשף יניר קוזין בגלי צה"ל את העובדה שנתניהו מראה לשרים ולח"כים שעמם הוא נפגש סקרי עומק שהוא עורך באינטנסיביות, כדי לשכנע אותם שמצבו לא סופני כפי שנדמה. באחד משידורינו המשותפים אמר גם ינון מגל שהוא רואה "סקרי עומק". אני מניח שמדובר באותם סקרים. הם נערכים כדי לבדוק באילו נקודות או תחומים אפשר לשנות את דעת הציבור ולהתחיל להחזיר ליכודניקים הביתה.

את רוב האנרגיה שלו הוא משקיע בזה. רק בזה. מקורבו יעקב ברדוגו מכתת את רגליו בין כל מי שמוכן לשמוע שיש כוונה להקים מפלגת ימין ליד הליכוד. הרעיון פשוט, הוא אומר: למפלגה הזו יצביעו מאוכזבי ביבי, ואחרי הבחירות היא תחבור לביבי. גאוני. מי יעמוד בראש המפלגה הזו? לא יודעים. זרקו את שמו של דדי שמחי, שמלבד היותו נציב כבאות לשעבר ותא"ל במילואים, הפך לאחרונה לאב שכול. נדמה לי ששמחי לא יהיה פרטנר לתעלול באוש מהסוג הזה. ברדוגו לא מוציא מכלל אפשרות שבסופו של דבר יהיה זה הוא עצמו. ושיהיה בהצלחה.

6. אכן, קוסם

מה עוד עולל נתניהו השבוע? הוא השווה בין הרוגי אוסלו להרוגי 7 באוקטובר. אין לי מושג מה הוא רצה להוכיח בזה, אבל הקמפיין היה מתואם. כל השופרות פצחו ביללות אוסלו במקביל לצווחן הראשי. אלא שאנחנו חיים בעידן הדיגיטל. בתוך דקות צצו ברשת הסרטונים שבהם נראה נתניהו חותם, יחד עם ביל קלינטון ויאסר ערפאת (המלך חוסיין מאחור) על הסכמי וואי. הסרטונים שבהם נראה נתניהו נואם לצדו של ערפאת. וגם ה"מצאתי חבר בבית הלבן". ועוד אין־ספור ראיות, תמונות, הקלטות והוכחות לכך שנתניהו ואוסלו, חד המה.

מאז שההסכם הזה נחתם חלפו 30 שנה, רובן (מעל 16 שנה) תחת שלטון נתניהו. הוא יכול היה לבטל את אוסלו מאה פעם. הוא לא ביטל. הוא אשרר, יישם וביצע. הוא הגדיל לעשות בנאום בר־אילן, שבו בפעם הראשונה בהיסטוריה ראש המחנה הלאומי בישראל הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. אבל אוסלו.

ועוד משהו: נתניהו אמר פעם, בתשובה לשאלה, ש"מה שאני מספיק בשעה, יאיר לפיד לא יעשה גם בשנה שלמה". ב־7 באוקטובר הוכח שהוא צדק. עובדה. מה שהסכמי אוסלו עוללו כאן במשך עשורים, הצליח נתניהו להביא שתוך כמה שעות. למעלה מ־1,200 נרצחים, מאות חיילים הרוגים, מאות חטופים, עשרות נאנסות, חבל ארץ שלם שנכבש, נשרף ונבזז. כל זה בשבת אחת. קוסם.

אבל השיא הגיע עם דוד בן־גוריון. אמירה נוספת, אולי המגוחכת בתולדות נתניהו, נאמרה בהופעתו בפני ועדת החוץ והביטחון השבוע. "בן־גוריון היה מנהיג דגול", אמר נתניהו, "אבל בסוף הוא נכנע ללחץ אמריקאי. ראש ממשלה שלא יכול לעמוד בלחץ האמריקאי - שלא ייכנס ללשכת ראש הממשלה".

כן, זה אמיתי. האיש הזה מעז להשוות את עצמו לדוד בן־גוריון. מאיפה להתחיל? למה דווקא לחץ אמריקאי? בואו נראה אותו ממרה את פיהם של רעייתו ובנו, לפני הבית הלבן. בואו נראה אותו מרהיב עוז להגיד לנשיא ג'ו ביידן שלא, כבוד הנשיא, אני לא מכניס לחמאס סולר באמצע מלחמה, כי הם משתמשים בו כדי להרוג את לוחמינו. בואו נראה אותו אומר לממשל שזה נראה לו מוגזם שבלינקן, סאליבן, אוסטין ושאר הבכירים האמריקאים יושבים באופן קבוע בישיבות של קבינט המלחמה הישראלי. תארו לעצמכם שזה היה קורה אצל לפיד או נפתלי בנט.

ביידן עם נתניהו והשרים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
ביידן עם נתניהו והשרים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אבל בואו נלך לדברים חשובים יותר: הכרזת המדינה. הלחצים שבהם עמד בן־גוריון לפני שהחליט, כנגד כל הסיכויים, להכריז על הקמתה של המדינה היהודית, היו טוחנים את נתניהו לאבק פורח. האמריקאים דרשו מבן־גוריון לדחות את ההכרזה. חבריו במועצת העם דרשו ממנו לדחות את ההכרזה. גם הרביזיוניסטים דרשו ממנו לא להכריז על מדינה.

מי שהוביל את הדרישה ההיא היה פרופ' בנציון נתניהו, אביו של המנהיג הפנומנלי. הוא הוביל לפרסום של מודעת ענק על פני עמוד שלם ב"ניו יורק טיימס", שקראה לבן־גוריון להגיד "לא" להצעת החלוקה. למזלנו, מר נתניהו, מי שעמד שם היה בן־גוריון, ולא אתה. הוא הבין שההזדמנות הזו היסטורית, בלתי חוזרת. הוא התעלם מהלחצים, דומם את רעשי הרקע והכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. מדינה שאתה, נתניהו, עושה הכל כדי להחריב.

7. סטרוק, תתביישי

אי אפשר לסכם את השבוע הקשה הזה בלי להתייחס לאמירה המתועבת ביותר שנשמעה בו. אמירתה של השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק, שנשאלה על תקציב משרדה. הרי מדובר במשרד מומצא מלכתחילה. תקציבו המקורי היה 133 מיליון שקלים. כשהובא התיקון הנוכחי לתקציב, במקום לבטל את המשרד הגדילו אותו ל־343 מיליון שקלים. עבר שבוע, עברו עשרה ימים, זה הגיע כמעט ל־700 מיליון שקלים.

מה ענתה סטרוק? היא ענתה ש"הגדלות הרמטכ"ל, שמצ'פרות את הכיסים השמנים של קציני המילואים, כפולות פי כמה וכמה מתקציב משרדה". שפת הגוף שלה והדרך שבה ירקה את המילים באותו ראיון טלוויזיה, אינן יכולות להטעות. בהמשך היא "הבהירה" את דבריה (הבהרה נטולת ערך כלשהו).

אורית סטרוק באביתר (צילום: שריה דיאמנט פלאש 90)
אורית סטרוק באביתר (צילום: שריה דיאמנט פלאש 90)

הגדלות הרמטכ"ל הן סוג של הטבה שמעניק הרמטכ"ל, על פי שיקול דעתו, לקצינים לפני פרישתם. זה השריד האחרון להטבות נרחבות יותר, ששיאן כמובן בפנסיה התקציבית, שכבר מזמן נפחה את נשמתה ובוטלה. הטבות מהסוג הזה מקובלות גם במגזר הציבורי ואף במקומות עבודה פרטיים. אבי המנוח, שעבד בהסתדרות (כנציג הליכוד), קיבל העלאה בדרגת המשרה שלו ערב יציאתו לגמלאות כדי להגדיל מעט את הפנסיה.

זה מפריע מאוד לגברת סטרוק. אתם יודעים כמה מאחזים חדשים היא יכולה לבנות בכסף הזה? העובדה שצה"ל מתמודד בתנאים קשים מאוד על השארת הכוחות המשובחים בשירות קבע, מול פיתויי השוק הפרטי, ההייטק והסייבר, לא מטרידה אותה. הצ'ופר הזה, שהרמטכ"ל יכול להעניק למצטיינים, עולה לה בריאות. כדי להפיס את דעתה, אני מציע לה להקדיש את השבת למחשבה על אל"ם יצחק בן בשט ז"ל, המח"ט שנפל השבוע בעזה. הוא כבר היה בחופשת שחרור מהצבא. הוא טס מהצפון לדרום כדי להילחם, החזיר את עצמו מיד לשירות, מונה למפקד חפ"ק מח"ט גולני ונפל בקרב, לצידו של סא"ל תומר גרינברג, מג"ד 13. כן, השרה סטרוק, אלה שניים שאמורים היו לקבל "הגדלת רמטכ"ל". תתביישי.