האדמה שרעדה השבוע בטורקיה ובסוריה ושלחה לכאן אדוות הייתה מאוד סימבולית. רבים מהאזרחים לפותים בתחושה שהאדמה תחתם רועדת ואף אחד לא מקשיב להם - ולא משנה כמה חזק הם זועקים. זה רק מגביר אצלם את תחושת חוסר האונים. גם לאווירה הציבורית יש אדוות, בדומה לאפטר־שוקים של רעידות אדמה רציניות. האלימות מסביב משתוללת - מדי יום מזהירים מפני אינתיפאדה שלישית ואובדן שליטה באיו״ש; הזדעזענו לרגע מהאונס בגדרה והמשכנו הלאה; הזדעזענו לרגע חטוף נוסף מרצח האישה הצעירה בלוד.
במערך הבריאות מקיימים דיוני חירום בשל פרצי האלימות נגד צוותים רפואיים, והוזה מי שחושב שהדברים אינם קשורים. השיח הציבורי מתלהם ומלבה, ההתכתשויות בכנסת איבדו כל בושה, ואיתם אנשי תקשורת רבים שהתמסרו לדורסנות ולזלזול הדדי. הציבור הישראלי ממשיך לאכול את המריבות הפוליטיות, את תחושת ההפקר, הדווקא וחוסר הסובלנות, והאדוות מגיעות לכבישים, לבתי החולים, לבתי ספר ולשכונות. מה צריך לקרות כדי שנבין שהגזמנו?
ברקע נשמעים מלמולים על הצורך בהידברות סביב החקיקה המהפכנית המתוכננת, אבל השאלה היא אם לא איבדנו כבר את היכולת לתקשר זה עם זה. הרי אין פה באמת שיח יותר, אז כדאי אולי להפסיק להעמיד פנים שיש. יש המון מלל, צעקות, דוברים ו״קולות״, אבל הכל סתם. זה לא רק שמחה רוטמן, אף אחד לא באמת רוצה לשמוע את חוות דעתם של אנשי מקצוע רציניים ובעלי ידע, אלא אם הם יתמכו בעמדה האפריורית שאיתה הגיע מראש.
אף אחד גם לא באמת רוצה לשוחח אלא רק להשמיע את דעתו, שאותה גיבש רק עם אנשים שבכל מקרה חושבים כמותו. הבקשה התשיעית במספר לדחיית פינוי המאחז הבדואי העלוב ח'אן אל־אחמר השבוע הייתה אמורה לאפשר לנו הבנה כלשהי לגבי המציאות, אם היינו פתוחים לכך. הרי אנחנו פשוט מקשקשים את עצמנו לדעת, ולא עוסקים בפתרונות אמיתיים. מה שקרה ב״ממשלת האחים המוסלמים״ קורה גם בממשלה ה״ימין מלא־מלא״. הפער בין בלבולי המוח למציאות מעולם לא היה גדול יותר. מישהו יודע איך יוצאים מהשבר הזה?
זלזול תמורת כבוד
ההתנשאות הישראלית מעולם לא הייתה מטומטמת ומפוצלת יותר. מצד אחד האליטות הישנות, שמתנהלות כאילו אנחנו עדיין ב־1990, ומתנשאות בטבעיות עיוורת מעל כל מי שמנסה להפוך את הפירמידה על פיה. מזלזלות בכל מי שאינו חושב כמוהן ובתמורה מצפות לכבוד. מהצד השני נמצאים המהפכנים, שעושים בדיוק את אותו הדבר, רק בסגנון יותר אגרסיבי. אלה שמתהדרים בנוצות ״שלטון העם״, שלשיטתם משמעותו שדווקא מי שלא למד ואינו איש מקצוע הוא זה שצריך להתגאות, לנווט את הספינה בצעקות ולהתנשא מעל כולם. בכל הזדמנות הם שולפים - למה מי אתה? מי שמך? למה מי היא חושבת שהיא? והקהל מבסוט, מוחא כפיים.
במהלך הנאום של יאיר לפיד בכנסת השבוע התחוללה מהומה גדולה. חברי כנסת ושרים קמו, צעקו, האשימו אותו בהסתה, יצאו בהפגנתיות מהמליאה. אחת הבעיות הקשות היא שנציגי הציבור חושבים שהם הקאסט של "ארץ נהדרת" - הם רוצים רייטינג, הם מתפלפלים ומשתוללים ומציגים, ומצפים למחיאות כפיים. הכל טוב, עד שזה מגיע לנקודה שבה כבר אין שום דבר מעבר לכך, שלאמת אין ערך ועתיד החברה הישראלית לא באמת מעניין אותם.
האמת היא שלפיד נאם מאוד יפה. הוא לא ניסה להסית, אלא לשקף. הוא לא באמת המוביל של המחאה הליברלית (אולי לצערו) אלא רק מנסה להיות מיושר איתה, ולעתים להצטרף. אבל עושה רושם שאין מי שיקשיב. המאמץ המתמשך להקטין את ממדי ההפגנות, לצבוע אותן בצבעי פלסטין או ״שמאל״ או ״לכו מכאן״, כמו גם להפנות את הזרקור רק למי שחורגים במילותיהם או במעשיהם, מרעיד את הקרקע במדינת ישראל.
גם אם יש רוב שמאיזושהי סיבה השתכנע שהממשלה מתכננת מהלכים נפלאים - דבר שראוי לבדיקה בפני עצמו - יש יותר מדי אנשים שמתנגדים. איך זה שלא מסוגלים אפילו להקשיב להם? ברשות המבצעת והמחוקקת, שבקרוב תכפיף אליה גם את הרשות השופטת, מדברים על ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. על השלכות הביטול אפשר להתווכח, אבל מה עם הדרך? לא למדנו כלום? הרי המהלך ההוא טלטל עמוקות את המדינה, והיו לו הרבה פחות מתנגדים מאשר למהלכים הנוכחיים.
צדיק בסדום
כשתסיים עם מערכת המשפט, הממשלה החדשה מתכננת מהלך דורסני גם מול התקשורת. כן, קשה שלא להסכים לקביעה שהתקשורת שלנו חולה. אבל הפוליטיקה חולה עוד יותר. הממשלה החדשה אינה באמת פועלת כדי לתקן אלא כדי להשתלט - קודם על אופי מערכת המשפט, אחר כך על אופי אמצעי התקשורת. היא מתכננת הטבות מפליגות לערוץ 14 המדברר אותה כדי לפגוע ביתר ערוצי הברודקאסט, ומכיוון שהתאגיד לא פועל מהפוזיציה, למה לה להמשיך לממן אותו?
חבר ותיק שוחח איתי השבוע. ימני בדעותיו ומצביע ליכוד מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל מאוד מודאג ממה שקורה פה. אני בתחושה שאנחנו בעיצומו של תהליך התנתקות שבו כל צד במפה הפוליטית יצפה בערוץ שלו, הוא אמר, זפזפתי השבוע בין הערוצים ופתאום הבנתי שאנחנו הולכים ומאבדים את היכולת לדבר בכנות ולא מתוך פוזיציה.
המגמה הזו אכן מסוכנת מאוד. נסו לחשוב מתי בפעם האחרונה שמעתם מכלי תקשורת ביקורת שאינה מתיישרת לחלוטין עם האג׳נדה הברורה שידועה לכולם מראש. מתי בפעם האחרונה עיתונאי מוביל אמר משהו בלתי צפוי? אז מילא הפוליטיקאים, שלמרבה הצער כבר אי אפשר לצפות מהם למשהו שלא יהיה מחובר לאינטרס האישי שלהם. אבל מה עם העיתונאים? אין איזשהו צדיק אמיץ בסדום? האם גם הם הפכו כבולים לפוזיציה, ומפחדים לחרוג מהקו פן יאבדו את פרנסתם, או יעוררו את כעסם של הקוראים, הצופים והעוקבים שמצפים רק להיתקע חזק יותר בדעתם?
המלחמה הפנימית חייבת להירגע, והאחריות היא של ההנהגה, אבל גם של מי שמתיימרים לרצות את טובת המדינה ויושבים בתקשורת על כל גווניה ופוזיציותיה. כל הנורות והצ׳קלאקות הופעלו, והאמירות המזלזלות והצפויות למוות לא ירגיעו את ההתנגדויות ולא יממשו את הציפייה האידיוטית שאחרי החקיקה שמרעידה את האדמה, פשוט נמשיך קדימה כאילו כלום לא קרה.
כולנו צריכים להמשיך לחיות כאן, ומהלכי הממשלה הנוכחיים לא יאפשרו את זה. תחשבו כמה השתוללו המפלגות החרדיות על העלאת המיסוי על המשקאות הממותקים, כמה המהלך הקטן שבכלל נועד לשמור על הבריאות - פגע בציפור נפשם. אבל מי שהזדעזע עמוקות מהמס על האורנג׳דה, לא מוכן עכשיו להקשיב לתחושת השבר שמפרקת כאן חצי מהעם.