שנים שמתנהלים הליכים בגין חשדות נגד ישראלים בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, וייקחו שנים רבות עד שהם יגיעו לסיומם. אבל התביעה הדרום אפריקאית נגד ישראל, לפיה ישראל מבצעת פשע של רצח עם ("ג'נוסייד") נגד הפלסטינים בעזה נולדה אתמול. ליתר דיוק, היא נולדה ביום שבוצעו מעשי הזוועה בעוטף, היום השחור השבעה באוקטובר. שורשן המוקדם ביותר של הטענות איננו במעשה כלשהו, אלא דווקא באמירה. כזכור, בשעות הערב התייצב ראש הממשלה מול הציבור והכריז: אנחנו יוצאים למלחמת נקם.
ה"וול סטריט ג'ורנל": כמעט 70% מהבתים ברצועה ניזוקו
שינה כיוון? תובע בית הדין בהאג ביקר ביישובים שנחרבו בטבח בעוטף
במסגרת הדין הבינלאומי, לאמירות של ראשי מדינות, ומנהיגים אחרים, כולל דוברי צבאות, יש משקל רב. משקל זה כבד במיוחד במסגרת המשפטית של פשע רצח העם, שרכיב בסיסי בו הוא רכיב הכוונה. לפי האמנה למניעת רצח עם, על מנת לבצע רצח עם נדרשת כוונה "לחסל עם במלואו או בחלקו". אבל איך מוכיחים כוונה, ועוד של אישיות משפטית לא-אנושית כמו מדינה?
האמירה שאנו יוצאים לנקום היא סדין אדום. כמובן, מותר למדינות לצאת למלחמה כשהן נתקפות. אבל על מנת שמלחמה תהיה חוקית, היא חייבת להיות הגנתית, ומתוך מחויבות להבחין בין אזרחים ללוחמים. נקמה איננה מטרה הגנתית, אך אמירה כזו כשלעצמה איננה מספיקה כדי להוכיח כוונה לרצח עם. התלונה הדרום אפריקנית משובצת באמירות דומות של פוליטיקאים מאז השבעה באוקטובר. דוגמה אחת נוספת שאפשר להבין ממנה מטרה לחסל, היא אמירתו של ראש הממשלה מיום השלושה בנובמבר, "זכור את אשר עשה לך עמלק". כל האמירות המוכרות בסגנון "אין בלתי מעורבים" מצטרפות לרשימה ההולכת ומתארכת.
כמובן, רכיב הכוונה בעצמו לא מספיק על מנת להוכיח רצח עם. חייב להצטרף לו רכיב המעשה, ובהקשר הזה הדרום אפריקאים מצביעים על היבטים רבים של הלחימה בעזה כמו פגיעה רחבת היקף באזרחים, עקירה של מיליוני בני אדם, ושימוש בהרעבה כאמצעי מלחמתי. הרכיבים הללו, כל אחד כשלעצמו, יכול להיחשב לפשע מלחמה. המשפטנים שחיברו את המסמך טוענים שכשהם מצטרפים לכוונה המוצהרת לכאורה לחסל את תושבי עזה, הם הופכים לרצח עם. לטענתם, ככל שמעשי החמאס בשבעה באוקטובר נפשעים – הדבר מצוין בפירוש ואין חולק על כך – הם אינם יכולים להצדיק רצח עם.
האמנה למניעת רצח עם נחתמה ב-1948, לנוכח זוועות השואה. בספר יפה, ההיסטוריון האמריקאי ג'ים לופלר תאר את השתתפותם של משפטנים יהודים וציונים בניסוח האמנה, שהובילה לחתימה של מדינת ישראל הצעירה. בין סעיפי האמנה נקבעה סמכות של בית הדין לצדק בהאג – בית דין שאינו פלילי ואינו עוסק במעשיהם של פרטים אלא כאמור במדינות – ביישוב סכסוכים בין המדינות החתומות, הנוגעים למימוש האמנה. לופלר מתעד כיצד, כבר עם החתימה על האמנה, גם ישראל וגם ארה"ב ראו בסעיף זה הסתבכות פוטנציאלית. ייתכן שכעת הגענו לרגע שישראל מסתבכת. ארה"ב, השולחת חימושים ותומכת במלחמה, יכולה להסתבך בעקבותיה – לפחות ברמה הפוליטית.
סעיף יישוב הסכסוכים מאפשר למדינות לבקש "סעדים זמניים" למניעת רצח עם, וזוהי למעשה הבקשה של דרום אפריקה. בקשה דומה הוגשה לאחרונה נגד רוסיה, ותרמה להפיכתה למצורעת במדינות המכבדות את פסיקת בית הדין. אלו הן מדינות רבות: לא רק מדינות אירופה אלא במידה מסוימת גם ארה"ב, ובוודאי שמדינות רבות אחרות כמו כל מדינות דרום אמריקה, יפן, אוסטרליה ועוד. כיוון שמדובר בסעדים מניעתיים הבקשה תידון בטווח המיידי, בניגוד מוחלט לקצב הרגיל של גלגלי הצדק בבית הדין הבינלאומי, הטוחנים לאט.
אם יקבע בית הדין לצדק שיש מקום לסעדים זמניים, הוא יכול תיאורטית לצוות על הפסקת אש. הצו נחשב למחייב ונותרת השאלה לגבי אכיפתו. שוב, כל העיניים לביידן – שיהיה בסיטואציה בינלאומית קשה מאי-פעם.
טוב עשתה ישראל שהחליטה להתגונן בהאג ולא להפקיר את הזירה הזו לטענות מרחיקות לכת. לאור המצב הביטחוני החמור שנקלענו אליו, שמורות לישראל טענות הגנה חזקות בכל הקשור לעבירת רצח העם, ובהאג תינתן לכך במה.
יחד עם זאת, ייתכן שההליך ישפוך אור על מציאות שישראלים רבים לא רוצים להכיר בה: המלחמה הנוכחית ככל הנראה נגועה בפשעי מלחמה אחרים, ובעיקר באסון הומניטרי כבד וחמור עבור אזרחים שלא תקפו אותנו. במישור הפוליטי וההסברתי – לא זה המשפטי ממש – ספק אם ישראל יכולה לשכנע, כל עוד מנהיגינו משמיעים אמירות חסרות אחריות.
פרופ' איתמר מן הוא חוקר דין בינלאומי ותיאוריה משפטית ופוליטית באוניברסיטת חיפה.