במסגרת הדין הבינלאומי, לאמירות של ראשי מדינות, ומנהיגים אחרים, כולל דוברי צבאות, יש משקל רב. משקל זה כבד במיוחד במסגרת המשפטית של פשע רצח העם, שרכיב בסיסי בו הוא רכיב הכוונה. לפי האמנה למניעת רצח עם, על מנת לבצע רצח עם נדרשת כוונה "לחסל עם במלואו או בחלקו". אבל איך מוכיחים כוונה, ועוד של אישיות משפטית לא-אנושית כמו מדינה?
אם יקבע בית הדין לצדק שיש מקום לסעדים זמניים, הוא יכול תיאורטית לצוות על הפסקת אש. הצו נחשב למחייב ונותרת השאלה לגבי אכיפתו. שוב, כל העיניים לביידן – שיהיה בסיטואציה בינלאומית קשה מאי-פעם.
יחד עם זאת, ייתכן שההליך ישפוך אור על מציאות שישראלים רבים לא רוצים להכיר בה: המלחמה הנוכחית ככל הנראה נגועה בפשעי מלחמה אחרים, ובעיקר באסון הומניטרי כבד וחמור עבור אזרחים שלא תקפו אותנו. במישור הפוליטי וההסברתי – לא זה המשפטי ממש – ספק אם ישראל יכולה לשכנע, כל עוד מנהיגינו משמיעים אמירות חסרות אחריות.