חיליק גורפינקל קפץ ליקב 'עגור' לפגוש את היינן שוקי ישוב ובדיוק תפש אותו כשהוא מכין גפילטע פיש. בין ביס ללגימה הם דיברו על החיים וגם שתקו מעט ביחד...

שוקי מכין גפילטע. זה ערב חג ושוקי ישוב עסוק. הוא מכין גפילטע פיש. הוא מסכים שנראה אותו עושה את זה. לכאורה, מה מוזר בזה? מה מוזר ביהודי המוכן לחשוף את עצמו עוסק במלאכה בה עסקו אבות אבותיו מקדמת דנא? הכנת גפילטע ואכילתו. אלא ששוקי אינו סתם יהודי. שוקי הוא יינן. מקצוע שפעם לא ממש היה קיים אצל יהודים. יהודים היו בעלי בתי-מרזח בהם שתו 'בעלגולות' (בעלי עגלה, כלומר עגלונים), לעתים גויים. מקסימום אפילו ייצרו עבורם בעצמם איזו וודקה קטנה או יי"ש אחר. אבל יין? בפולניה? בתוניסיה? וודקה. אולי בוכא בתוניס. מה פתאום יין? לפני שלושת אלפים שנה, אולי.

עם שוקי מדברים על החיים. לא אספר לכם על מה דיברנו. זה אישי מדי... (צילומים: איתן עמרמי, אייל גוטמן)עם שוקי מדברים על החיים. לא אספר לכם על מה דיברנו. זה אישי מדי... (צילומים: איתן עמרמי, אייל גוטמן)
עם שוקי מדברים על החיים. לא אספר לכם על מה דיברנו. זה אישי מדי... (צילומים: איתן עמרמי, אייל גוטמן)

אלא שמאז זרמו הרבה מים בוויסלה, וגם במג'רדה שבתוניס (אולי קצת פחות) ויהודים עלו לארץ ופה הם נהיו ייננים. טוב, קודם הם נהיו אדבוקט ואינג'ינר, דוקטור ופרופסור, אבל בשנים האחרונות, כידוע, הבון-טון הוא בכלל להיות שף. או יינן. ושפים, או ייננים, לא משוויצים בגפילטע שלהם. הם מתגאים בטורטליני זנב שור (כולה קרעפלך...), או מקסימום בקסולה שלהם (בינינו, מדובר בצ'ולנט). אלא ששוקי אינו כל יינן, או כל אדם לצורך זה. שוקי ישוב אינו עסוק בלעשות רושם על החיים, או עלינו. הוא עסוק בלחיות אותם, כלומר לשרוד אותם. שזה בעצם מה שכולנו עושים, אבל עושים את עצמנו שאנחנו לא. זה זמן הדאווין. למי יש יותר גדול.

לא מבזבז זמן

שוקי ישוב יקב עגורשוקי ישוב יקב עגור
שוקי מזמן לא במשחק הזה. זה לא שהוא לא רוצה שיגידו גם עליו שהוא גדול. רק שאת המחיר הוא אינו מוכן לשלם. מחיר ה'שמוזינג' וה'מינגלינג' וכל שאר ה'אינגים' וה'אינגלעך' הללו. זה מבזבז את הזמן. הזמן שיש לחיות. ולכן, כדי לחוות את היין של שוקי באמת, אתה צריך לבוא אליו. ליקב 'עגור' שבמושב עגור, המקום הכי יפה בעולם בעונה זו של השנה. ליקב הקטן והזרוק שלא עושה שום מאמץ להתנחמד ולכן הוא הכי נחמד שיש.

אז כן, נכון שבאופן תאורטי, כל יין צריך, או לפחות כדאי, לשתות, ולו גם פעם אחת, עם יוצרו. אבל אני מכיר לא מעט יוצרי יין ששתיית יין במחיצתם, כל יין ובמיוחד שלהם, היא ה-Turn off הכי גדול שיש ליין. שלהם. ובכלל. חלקם, אגב, עושים יין מצוין, אלא שהם מתעקשים לדבר עליו. או על יין בכלל. אין לך נושא שיחה משעמם יותר.

ונכון גם שאם אינך ערל לב מוחלט, ולצערי ישנם רבים כאלה, יין ששותים עם יוצרו הוא תמיד טעים, או לפחות צריך להיות טעים לך. אבל תנוח דעתכם, נודניקים, שתיתי את היינות גם לבד, בבית, אחר-כך, והם עדיין היו נהדרים. עם שוקי מדברים על החיים. לכן גם לא אספר לכם על מה דיברנו. זה אישי מדי. אבל דיברנו על הכל. נדמה לי שבסוף גם שתקנו קצת ביחד. משהו שאפילו עם אשתי אני לא תמיד זוכר איך עושים.

סיפורים מהחיים

רוסה 2015 יקב עגוררוסה 2015 יקב עגור
שתינו את היין שלו. את הרוזה הפראי, 'רוסה' שמו, 60% מורבדר ו-40% קברנה פרנק, ואת ה'לים' (כלומר, אל הים. כמה יפה) - בלנד מקסים של סירה ומורבדר (חצי-חצי) ואת ה'קסם' - 40% קברנה סוביניון, 30% מרלו, 25% קברנה פרנק ו-5% פטי ורדו, מעין בלנד בורדו שכזה, אבל בעצם הכי לא, הכי בלנד הרי יהודה שיש והכי שוקי, ואת אחיו הגדול יין ה'שמירה מיוחדת' הרציני - 50% קברנה סוביניון, 20% מרלו, 20% קברנה פרנק, 5% פטי ורדו ו-5% סירה, שוב מעין בלנד בורדו שכזה, רק קצת יותר מיושן ומורכב אבל שוב, הכי לא, הכי שוקי, הכי פראי גם כשמעודן ומורכב ועמוק.
ספשל רזרב 2012 יקב עגורספשל רזרב 2012 יקב עגור

וגם את יין ה'קרקע' המוזר והמרתק. אדמתי, אפלולי, יין העשוי מ-100% ענבי אוזלטה איטלקיים שערן פיק מ'צרעה' נטע ואחר-כך ויתר עליהם. ואנחנו הרווחנו. הרווחנו עוד יין של שוקי, עם כל הכבוד ליינות של ערן, שהוא אולי היינן הכי טוב בארץ, אבל עושה יינות מאד ברורים ומסודרים (סליחה ערן, ואתה יודע שאני אוהב אותך ומת על היינות שלך) ואילו שוקי לוקח את הדברים ליד ועושה משהו אחר.

ואכלנו קצת גבינה, ושתינו עוד יין וטיילנו קצת בכרם הקטן שליד היקב הקטן והחנות הקטנה. וצחקנו. והייתי מספר לכם גם שבכינו. אבל לא בכינו. אבל היינו צריכים. על מה? על מה לא. על המקום הזה ומה שנהיה ממנו. אבל זה כבר סיפור אחר. זהו, יהודים. תהיו טובים.