בעוד כמה ימים תסתיים השנה המקוללת שחירבה את עולמן של כל כך הרבה משפחות וצילקה את כולנו - החברה הישראלית - בגוף ובנפש, לנצח. אבל קללותיה של 2023 לא יכלו גם בשנה הבאה: 2024 תהיה גם היא שנה של לחימה מתמדת, של אבידות, פצועים וכאב, בוודאי בחזית הדרום ואולי גם בצפון.
סינוואר ודף ייצאו לגלות? המסמך החסוי שמשרטט תוכנית לסיום המלחמה
גדולה יותר מהחמאס: העדויות לרשת מנהרות בין אזוריות של חיזבאללה נחשפו
בסוף השבוע הזה צה"ל קרוב מאוד להכריז על הכרעת חמאס בכל צפון הרצועה. המשמעות היא ששתי החטיבות של חמאס שפעלו במרחב הזה, על הגדודים שלהן, חדלו לתפקד כמסגרות לוחמות. מוסדות השלטון של חמאס בצפון הרצועה הושמדו, ומרבית השטח לא ראוי למגורי אדם. זה לא אומר שלא נותרו מחבלים חמושים במרחב הזה או תשתיות פיזיות של חמאס – נותרו, והם ימשיכו להטריד אותנו. אבל כבר היום אפשר לנסוע מזיקים או מבארי למרכז העיר עזה ברכב שאינו משוריין כבד.
ועדיין, אנחנו לא קרובים להשגת שתי המטרות העיקריות: שחרור החטופים והשמדת הכוח הצבאי והשלטוני של חמאס. הכנעת חמאס בצפון הרצועה היא הישג צבאי משמעותי לאחר חודשיים של תמרון קרקעי, הישג שנקנה במחיר כבד. אבל גם אלה שאינם משתייכים לנביאי הזעם שהסבירו לנו ש"צה"ל לא מסוגל", הזהירו שהמחיר של כיבוש צפון הרצועה יהיה כבד יותר, ואף אחד - אף לא אחד - ידע מה באמת מחכה לנו בפנים. צה"ל ידע שהעיר עזה ופרבריה הם מרחב מבוצר עם תשתית תת־קרקעית ענפה, אבל הוא לא שיער עד כמה. יום אחרי יום מופתעים הכוחות לגלות את ההיקף האדיר של מנהרות הלחימה ומתחמי הפיקוד התת־קרקעיים שנחשפים.
אלה שתי רשתות נפרדות: רשת ענקית ומסועפת של מנהרות לחימה צרות, בעיקר בקווי ההגנה של חמאס, עם אין־ספור פירי יציאה שפרושים בקווי ההגנה הקדמיים של חמאס. מנהרות הלחימה הן צרות, ברוחב אדם, ומובילות לפירים שחלקם פתוחים וחלקם חסומים, וניתן לפתוח אותם בעת הצורך. הרשת הזו נועדה לנהל לחימה מול תמרון של צה"ל שינסה לחדור, והיא נמתחת לאורך מאות קילומטרים.
מאחוריה התגלתה רשת נוספת, של מתחמי פיקוד רב־מפלסיים, שיורדים לעומק עשרות מטרים, חלקם עם מעליות וחלקם מחוברים למנהרות רחבות, שמאפשרות תנועה ברכב. את חלקן המודיעין שלנו לא הכיר. מה שמעניין הוא שלא רק אנחנו הופתענו: ברוב המקרים מנהרות הלחימה אינן מחוברות למתחמי הפיקוד שהקים חמאס במרכז העיר, בג'באליה ובסג'עייה. כלומר, חמאס לא העריך שנגיע למתחמים האלה ולא חיבר אותם למנהרות הלחימה, כדי שישמשו נתיבי מילוט למפקדים בעת הצורך. את מנהרות הלחימה הצרות צה"ל משמיד מיד כשהוא מגלה אותן. את מתחמי הפיקוד הוא רוצה קודם לחקור, ועד כה נאסף מתוכם אוצר בלום של מידע מודיעיני, כמו גם ממצאים משמעותיים בנושא החטופים.
תמונת הניצחון תמתין
השמדת התשתית הזאת, שלא הערכנו את ההיקף שלה, דורשת זמן ודורשת גם כמויות אדירות של חומרי נפץ, שאינן תמיד בנמצא. התברר שיש מחסור עולמי בחומר נפץ תקני (TNT) בעקבות המלחמה באוקראינה, ולא קל להשיג במהירות את הכמויות הנדרשות. מה גם שהיצרנים הגדולים של TNT הם סינים. השמדת ההיקף האדיר של התשתית הפיזית שבנה חמאס דורשת מצה"ל עוד לא מעט זמן ומאמץ, במקביל למאמץ הנמשך להשמיד את אנשי חמאס. המידע שנאסף מהמנהרות כבר משמש את הכוחות שפועלים בדרום הרצועה ומנסים להתמקד בהגעה להנהגת הארגון ולחטופים. עד כה, ללא הצלחה.
הטרגדיה האיומה של הרג החטופים בסג'עייה בשישי שעבר הזכירה לצמרת הצבא שלא די להכריז במסיבות עיתונאים על השבת החטופים כיעד של המלחמה, אלא גם צריך לשנן את זה ללוחמים. טוב עשה הרמטכ"ל הרצי הלוי שהבהיר, בדרכו החדה והברורה, שאין לירות במי שמסיר חולצה ומרים ידיים. אבל הדברים שלו התקבלו באכזבה בקרב רבים מהלוחמים, שפירשו אותם כהטלת אשמה על לוחמי גדוד 17.
לוחם שנמצא יותר מ־70 יום בלחימה, תשוש מעייפות ואחרי אין־ספור מפגשים עם האויב, צריך שיחדדו לו את המסר הזה יום וערב. זה לא נעשה. הלוחמים לא תודרכו על האפשרות שייתקלו בחטופים ישראלים מהלכים חופשי. זו אחריות של המפקדים.
לפנינו עוד כחודש של לחימה עצימה בדרום הרצועה, שמתמקדת כרגע במקומות שבהם נמצאת הנהגת חמאס ונמצאים החטופים. אין ספק שחיסול מנהיג חמאס יקצר את משך הלחימה, אבל ספק אם זה יושג בחודש הזה. ייתכן שהלחימה הזאת תיעצר עקב עסקת חטופים, וגם עסקה כזאת לא תשיב את כולם הביתה.
לכן צריך להסתכל על הלחימה בעזה כמו על מבצע חומת מגן ב־2002: גם אחרי הכיבוש המהיר של ערי הגדה, המשיכו להירצח מאות ישראלים בפיגועי טרור שיצאו מהערים שכבשנו. גם אז לא הייתה תמונת ניצחון. רק בחלוף כמה שנים, כשהדברנו את טרור המתאבדים – הבנו שניצחנו. כך גם בעזה: גם אחרי שנכניע את עיקר הכוח הלוחם של חמאס, נידרש להמשיך לפעול לאורך שנים ברצועה כדי לדכא כל צמיחה מחודשת של חמאס.
בורות שיגור בצפון
הלקח הזה רלוונטי גם לצפון. בשבועות האחרונים פועל צה"ל בשיטתיות לשרוף את הצמחייה שמצפון לגבול עם לבנון. בכל פעם שאנחנו שורפים את הצמחייה הסבוכה, מתגלים מתחתיה עשרות בורות שיגור ומתחמי לחימה שלא ידענו על קיומם. כל מתחם כזה שמתגלה מושמד – אבל אנחנו מתחילים להבין מה היקף התשתית הפיזית של חיזבאללה שנידרש להשמיד כדי להחזיר את תושבי הצפון הביתה.
בעודנו שקועים בלחימה עצימה בעזה, ישראל מאפשרת לאמריקאים ולצרפתים לעבוד על הסכם שירחיק את כוחות חיזבאללה מהגבול הצפוני. גם אם יושג הסכם כזה, שבו יורחקו פלוגות רדואן מגבולנו, ספק אם זה יספיק כדי לשכנע את תושבי הצפון לחזור הביתה. בוודאי אם הם ישאירו מאחוריהם את תשתיות הלחימה שיאפשרו להם לחזור לאייש את העמדות בן־לילה.
במקביל ללחימה בדרום, צה"ל צריך לעדכן את תוכניות המלחמה שלו לצפון ולהתחיל ולבנות את הכוח שיממש אותן. הרעיון צריך להיות אותו רעיון כמו בדרום: הסרת האיום על יישובי קו העימות. זה אולי ידרוש תמרון מוגבל בנוסח 2006, אולי תמרון עד לליטני ואולי מעבר לזה – אבל כדי שנוכל לחזור לצפון חייבים להרחיק את חיזבאללה ולהשמיד את התשתיות שלו. כרגע התכנון הזה לא נעשה.
השנה החדשה לא באה עלינו לטובה. אנחנו נידרש להמשיך לקנות בה מחדש את מעמדנו בשכונה כגורם שלא מתעסקים איתו, ויהיו לזה מחירים. לא בטוח שנצליח בשנה הבאה להרחיק ולהשמיד את כל האיומים, אבל דבר אחד חייבים להבטיח: שלעולם לא נתעורר שוב לבוקר ה־7 באוקטובר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13