בעוד כמה ימים תסתיים השנה המקוללת שחירבה את עולמן של כל כך הרבה משפחות וצילקה את כולנו - החברה הישראלית - בגוף ובנפש, לנצח. אבל קללותיה של 2023 לא יכלו גם בשנה הבאה: 2024 תהיה גם היא שנה של לחימה מתמדת, של אבידות, פצועים וכאב, בוודאי בחזית הדרום ואולי גם בצפון.
אלה שתי רשתות נפרדות: רשת ענקית ומסועפת של מנהרות לחימה צרות, בעיקר בקווי ההגנה של חמאס, עם אין־ספור פירי יציאה שפרושים בקווי ההגנה הקדמיים של חמאס. מנהרות הלחימה הן צרות, ברוחב אדם, ומובילות לפירים שחלקם פתוחים וחלקם חסומים, וניתן לפתוח אותם בעת הצורך. הרשת הזו נועדה לנהל לחימה מול תמרון של צה"ל שינסה לחדור, והיא נמתחת לאורך מאות קילומטרים.
לוחם שנמצא יותר מ־70 יום בלחימה, תשוש מעייפות ואחרי אין־ספור מפגשים עם האויב, צריך שיחדדו לו את המסר הזה יום וערב. זה לא נעשה. הלוחמים לא תודרכו על האפשרות שייתקלו בחטופים ישראלים מהלכים חופשי. זו אחריות של המפקדים.
הלקח הזה רלוונטי גם לצפון. בשבועות האחרונים פועל צה"ל בשיטתיות לשרוף את הצמחייה שמצפון לגבול עם לבנון. בכל פעם שאנחנו שורפים את הצמחייה הסבוכה, מתגלים מתחתיה עשרות בורות שיגור ומתחמי לחימה שלא ידענו על קיומם. כל מתחם כזה שמתגלה מושמד – אבל אנחנו מתחילים להבין מה היקף התשתית הפיזית של חיזבאללה שנידרש להשמיד כדי להחזיר את תושבי הצפון הביתה.
השנה החדשה לא באה עלינו לטובה. אנחנו נידרש להמשיך לקנות בה מחדש את מעמדנו בשכונה כגורם שלא מתעסקים איתו, ויהיו לזה מחירים. לא בטוח שנצליח בשנה הבאה להרחיק ולהשמיד את כל האיומים, אבל דבר אחד חייבים להבטיח: שלעולם לא נתעורר שוב לבוקר ה־7 באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף